מפת הסוגיא — חולין ע״זSugya map — Chullin 77

משנה: השוחט בהמה ומצא בה שִׁלְיָה (שק העובר) — מי שאינו קץ בה רשאי לאוכלה, שהותרה בשחיטת אמהּ. ומאחר שאין דרך לאוכלה, אינה נחשבת אוכל ואינה מטמאה טומאת אוכלין, וגם אינה מטמאה טומאת נבלות (שהותרה בשחיטה). חישב עליה לאוכלה — העלהּ לתורת אוכל ומטמאה טומאת אוכלין, אך עדיין אינה מטמאה טומאת נבלות.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal and finds a placenta in its womb, one with a hearty soul [nefesh hayafa], i.e., who is not repulsed by it, may eat it, as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food and so it cannot become impure with the ritual impurity of food even were it to come into contact with a source of impurity. And furthermore, it does not impart the ritual impurity of animal carcasses as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if one intended to eat it, one thereby elevated it to the status of food, and the placenta becomes impure with the ritual impurity of food if it comes into contact with a source of impurity. But even so, it still does not impart the ritual impurity of animal carcasses.

שליא שיצא מקצתהּ מן הרחם לפני שחיטת האם — אסורה באכילה אף לאחר השחיטה, כי יציאת השליא היא סימן לוָלָד (גם באשה וגם בבהמה). יש לחשוש שמא ראש העובר יצא בחלק שיצא, ונחשב כנולד — ואז אינו ניתר בשחיטת אמו; וכיון שהולד אסור, אף שלייתו אסורה.

With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal. Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited.

בהמה המבכרת (יולדת ולד ראשון) שהפילה שליא — ישליכנה לכלבים, ואין חוששין שמא היא מזכר שקדוש בבכורה. אבל במוקדשין (קדשים) — תיקבר, שהשליא באה מולד שחזקתו קדוש. ועם זאת: אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן — מנהגי כשפים למניעת הפלה — מפני איסור דרכי האמורי.

If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs, and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, due to the prohibition against following the ways of the Amorite, which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.

גמרא: מניין שהשליא הותרה בשחיטת אמהּ? כפי ששנו חכמים: הכתוב ״כל בבהמה תאכלו״ (דברים יד) — שממנו נדרש שהעובר ניתר בשחיטת אמו — מילת ״כל״ באה לרבות גם את השליא. יכול שתהא מותרת אף אם יצתה מקצתה לפני השחיטה? תלמוד לומר ״אותה״ — אותה הבהמה השחוטה תאכלו, ולא את שלייתה שיצתה.

GEMARA: With regard to the ruling that a placenta is permitted by virtue of the mother’s slaughter, the Gemara asks: From where is this matter derived? As the Sages taught: “And every animal that parts the hoof, and has the hooves wholly cloven in two, and chews the cud, of the animals, it you may eat” (Deuteronomy 14:6). The verse is the source of the halakha that a fetus is permitted by virtue of the mother’s slaughter (see 69a). The word “every” at the beginning of the verse serves to include the placenta as well as the fetus. One might have thought that a placenta is permitted even if part of it emerged from the womb before slaughter. Therefore, the verse states: “It you may eat,” i.e., you may eat it, the slaughtered animal, but not its placenta, if it partially emerged.

קושיא: הרי בלאו הכי אין שליא בלא ולד, וכשיצא מקצתה יש לחשוש שמא יצא ראש העובר ונעשה כנולד — ושוב אסור מן הדין; אם כן למה לי כתוב מיוחד? תירוץ: הכתוב אינו המקור האמיתי לאיסור אלא אסמכתא בעלמא — סמך בלבד.

The Gemara objects: Now the assumption is that there is no placenta without a fetus. Therefore, if part of the placenta emerged, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born. Such a status would preclude it from being permitted by the slaughter of its mother. Why do I need a verse to teach this? The Gemara explains: The verse is a mere support for the halakha, but not the source for it.

על דברי המשנה ״ואינה מטמאה״ — שאל ר׳ יצחק בר נפחא: עור חמור ששלקו (בישלו) עד שנתרכך — מה דינו? שואלת הגמרא: לאיזה עניין נסתפק? אם לטומאת אוכלין — כבר שנינו זאת בברייתא,

§ The mishna states: And a placenta found inside a slaughtered animal cannot become impure with the ritual impurity of food and does not impart the ritual impurity of animal carcasses. In a related discussion, Rabbi Yitzḥak bar Nappaḥa raises a dilemma: A donkey hide that one cooked and it became softened, what is its halakhic status? The Gemara asks: With regard to what issue did he raise this dilemma? If it was with regard to the ritual impurity of food, we already learn this halakha in a baraita,

ואם נסתפק לעניין טומאת נבלות — אף זאת כבר שנינו בברייתא אחרת. אם כן, מה הספק?

and if you say it was with regard to the ritual impurity of animal carcasses, we already learn that halakha as well in another baraita.

פירוט: לעניין טומאת אוכלין — כפי ששנינו בברייתא: העור והשליא, שאין דרך לאוכלם, אינם מטמאין טומאת אוכלין; אבל עור ששלקו עד שנעשה ראוי לאכילה, ושליא שחישב עליה לאוכלה — מטמאין טומאת אוכלין. הרי שעור ששלקו מטמא — ומה ספק לר׳ יצחק?

The Gemara elaborates: With regard to the ritual impurity of food, it is as it is taught in a baraita: The hide and the placenta of an animal, which people do not typically eat, cannot become impure with the ritual impurity of foods. But a hide that one cooked until it became edible and a placenta that one intended to eat can become impure with the impurity of foods.

אף לעניין טומאת נבלות כבר שנינו: הכתוב ״בנבלתה״ (ויקרא יא) מלמד שמיטמא הנוגע בבשר הנבלה, אך לא הנוגע בעור, ולא בעצמות, ולא בגידים, ולא בקרניים, ולא בטלפיים — שאינם בשר. הרי שגם זאת שנויה.

With regard to the ritual impurity of animal carcasses also, we already learn in a baraita: The verse states: “And when a domesticated animal dies, of those that you eat, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The verse indicates that one is rendered impure if he touches its carcass, but not if he touches its hide, and not its bones, and not its sinews, and not its horns, and not its hooves.

ואמר רבה בר רב חנא על ברייתא זו: הדרשה ״ולא בעור״ נצרכה רק במקרה שעשה את העור והאיברים האלה ציקי קדרה — תבשיל שמבשלים זמן רב ונותנים בו תבלין. היה מקום לחשוב שייחשבו כבשר ויטמאו טומאת נבלות; קמ״ל שלא.

And Rabba bar Rav Ḥana said with regard to this baraita: This derivation is necessary only for a case in which one prepared these parts of the animal as a meat pudding [tzikei kedera], in which they are cooked for an extended period and spices are added. One might have thought they would be considered edible flesh and therefore impart the impurity of a carcass. The baraita therefore teaches that this is not so.

תירוץ: לאחר שתי הברייתות — לעולם נסתפק ר׳ יצחק לעניין טומאת אוכלין; ואף שכבר שנינו דין עור ששלקו, סבר שעור חמור שונה, שהוא מאוס, ושמא אף לאחר שליקה אינו נחשב אוכל.

Given these two baraitot, why did Rabbi Yitzḥak Nappaḥa inquire about the status of the cooked hide of a donkey? The Gemara answers: Actually, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa was inquiring about the impurity of foods, and although the halakha was already taught in the first baraita, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa thought it is possible that the hide of a donkey is different, as it is repulsive and perhaps even when cooked it is not regarded as food.

על המשנה ״שליא שיצתה מקצתה אסורה״ — ר׳ אלעזר: לא אסרו אלא כשאין נמצא עמהּ ולד; אבל אם נמצא ולד (ראשו ורובו) ברחם — אין חוששין לולד אחר שמא בא מן השליא, והשליא מותרת. ר׳ יוחנן חולק: בין שאין עמהּ ולד ובין שיש עמהּ ולד — חוששין לולד אחר, והשליא אסורה.

§ The mishna states: With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited, as there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta. Commenting on this mishna, Rabbi Elazar says: The Sages taught this halakha only in a case where there was no fetus found in the mother’s womb. But if there was a fetus with its head and the majority of its body in the womb, one need not be concerned for the existence of another fetus that might have been in the placenta. Therefore, the consumption of the placenta is permitted. But Rabbi Yoḥanan says: Whether there was no fetus found in the womb, or whether there was a fetus, one needs to be concerned for the existence of another fetus in the placenta, and therefore its consumption is prohibited.

קושיא: לפי לשון זו ר׳ אלעזר מיקל ור׳ יוחנן מחמיר. וכי כך? והרי אמר ר׳ ירמיה על מחלוקת זו: לחומרא אמרהּ ר׳ אלעזר — דהיינו ר׳ אלעזר הוא המחמיר!

According to the way the Gemara records the dispute, Rabbi Yoḥanan rules stringently and Rabbi Elazar rules leniently. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Yirmeya say concerning this dispute: Rabbi Elazar said an explanation of the mishna that presents a stringency?

אלא יש להגיה: אם נאמרה המחלוקת, כך נאמרה. ר׳ אלעזר: השליא אסורה אף כשנמצא ולד ברחם; לא הקילו אלא כשהשליא אינה קשורה בולד שנמצא — ואז חוששין שמא באה מולד אחר; אבל אם היא קשורה בולד — אין חוששין, ומותרת.

Rather, if it was stated, it was stated like this: Rabbi Elazar says: The ruling of the mishna is that the placenta is prohibited even if a fetus is found inside the womb. But the Sages taught this only in a case where the placenta is not attached to the fetus found inside. Consequently, one must be concerned with the possibility that the placenta came from another fetus that already left the womb, and it is therefore prohibited. But if it is attached to the fetus found inside, there is no concern for the possibility that the placenta came from another fetus, and therefore it is permitted.

ור׳ יוחנן (לפי ההגהה): אנו אוסרים רק שליא בלא ולד כלל; אבל אם נמצא עמהּ ולד — בין שהיא קשורה בו ובין שאינה קשורה — אין חוששין לולד אחר, והשליא מותרת. נמצא שר׳ יוחנן מיקל יותר מר׳ אלעזר — וזהו שאמר ר׳ ירמיה: לחומרא אמרהּ ר׳ אלעזר.

And Rabbi Yoḥanan says: In my understanding of the mishna, we have the ruling that the placenta is prohibited only in a case where there is a placenta without any fetus being found. But if a fetus was found with it, then whether it is attached to the fetus or whether it is not attached to the fetus, there is no concern for the existence of another fetus. The Gemara confirms: And this understanding of the two opinions is in line with that which Rabbi Yirmeya says: Rabbi Elazar said an explanation of the mishna that presents a stringency.

ברייתא כשיטת ר׳ אלעזר (בדיני טומאת לידה באשה): אשה המפלת דמות בהמה, חיה או עוף, ושליא עמהם — בזמן שהשליא קשורה בהם, אין חוששין לולד אחר (בעל צורת אדם); אינה קשורה בהם — הריני מטיל עליה חומרת שני ולדות, גם ימי טומאה (כנקבה) וגם ימי טוהר (כזכר).

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: The periods of purity and impurity observed by a woman after giving birth apply only after delivering a fetus with a human form. With regard to a woman who expels a fetus that has the form of a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird, and there is a placenta with them, the halakha is as follows: When the placenta is attached to them, there is no concern for the existence of another fetus that may have had a human form. But if the placenta is not attached to them, it is possible there was another fetus that had a human form and so I must impose upon the woman the severity of two types of births, i.e., both the longer period of impurity observed after delivering a female, and the shorter period of purity observed after delivering a male.

טעם החומרא: שאני אומר — שמא השליא שנמצאה אינה מן הולד שנמצא אלא מולד בעל צורת אדם; יש לחשוש שמא העובר (שָׁפִיר) של אותה שליא היה צורת אדם ונימוח, או שמא נימוחה שלייתו של אותו שפיר. לכן מטילים עליה חומר שני ולדות.

The reason is that I can say: Perhaps the placenta that was found did not come from the fetus that was found, but from a fetus with a human form. To say this one must be concerned with the possibility that perhaps the fetus of the placenta that was found had a human form, and that fetus dissolved, and perhaps the placenta of the fetus that was found dissolved.

על המשנה ״המבכרת שהפילה שליא — ישליכנה לכלבים״ — מאי טעמא, ולא חוששין שהיא מולד זכר הקדוש בבכורה? אמר רב איקא בריה דרב אמי: רוב הבהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה — ולד שצורתו כאמו; ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה. ומהו? נִדְמֶה — ולד הדומה למין אחר.

§ The mishna states: If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Rav Ika, son of Rav Ami, said: The majority of domesticated animals give birth to something that can be consecrated with firstborn status, i.e., an animal with the same form as its mother, but a minority of animals give birth to something that cannot be consecrated with firstborn status, and what is this? It is an animal that resembles a species other than that of its mother.

ועוד: כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. צרף את מיעוט הבהמות שיולדות נדמה אל מחצית הנקבות — ויצא שהזכרים שצורתם כמינם, שהם היחידים הקדושים בבכורה, הם מיעוט. ולכן אין לחשוש שהשליא באה מבכור קדוש, ומשליכים לכלבים.

And furthermore, with regard to all gestating animals, when they give birth, half of their offspring are male and half are female. Therefore, one can combine the minority of animals that resemble another species with the half that are females, and arrive at the conclusion that male offspring that resemble their species, which are the only offspring that can be consecrated with firstborn status, are the minority. Accordingly, one does not need to be concerned that the placenta found was from an animal consecrated with the status of a firstborn.

על המשך המשנה ״ובמוקדשין תיקבר״ — מאי טעמא חוששין שהשליא קדושה? רובא בר מיקדש הוא — רוב ולדות הקדשים ראויים לקדושה, שכן בקדשים (שלא כבכור) אף הנקבות נתפסות בקדושה. לכן יש לחשוש שהולד ושלייתו קדושים, וטעונה קבורה.

§ The continuation of the mishna states: But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The Gemara asks: What is the reason to assume this? The Gemara answers: It is because the majority of the offspring of sacrificial animals are fit to be sacred, as, in contrast to firstborn status, both female and male offspring of sacrificial animals can be sacred. Therefore, one must be concerned that the offspring, and its placenta, were sacred.

על המשנה ״ואין קוברין אותה בפרשת דרכים״ (מפני דרכי האמורי) — אביי ורבא אמרו שניהם כלל: כל דבר שיש בו רפואה (או טעם הגיוני אחר) — אין בו משום דרכי האמורי ומותר; וכל שאין בו רפואה — יש בו משום דרכי האמורי ואסור.

§ The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, due to the prohibition against following the ways of the Amorite. The Gemara cites Abaye and Rava, who both said: Anything that has an apparently effective medicinal purpose or any other logical reason behind it is not subject to the prohibition against following the ways of the Amorite. But if it does not have an apparently effective medicinal purpose it is subject to the prohibition against following the ways of the Amorite.

קושיא: והרי שנינו בברייתא — אילן שמשיר פירותיו קודם זמנם, צובע אותו בצבע אדום (סיקרא) וטוען עליו אבנים, אף שזה ממנהגי האמורי? מבארת הגמרא את הקושי: בשלמא טעינת האבנים מובנת בטעם הגיוני — כדי

The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita: If there is a tree that sheds its fruit prematurely, one may paint it with red paint and load it with stones, even though this is the practice of the Amorites? The Gemara explains the difficulty: Granted, it is permitted to load it with stones, as one does so for a logical reason, in order

— שיוחלש כוח האילן: ייתכן שהשיר פירותיו מחמת ריבוי לבלוב, והאבנים מכבידות עליו ומפחיתות את הלבלוב. אלא צביעה בסיקרא — מה טעם הגיוני יש בה שהותרה? תירוץ: כדי שיראוהו בני אדם (שהוא חולה) ויבקשו עליו רחמים.

that the tree’s strength will lessen. It is possible that the tree shed its fruits prematurely due to excessive blossoming. It taxes the tree to sustain these blossoms, and this may render the tree incapable of sustaining the fruits that subsequently grow from the blossoms. Stones were used to weaken the tree during blossoming, thereby reducing the number of blossoms that it needed to nourish. But with regard to painting it with red paint, for what benefit is it performed that makes it permitted despite the fact that this was the practice of the Amorites? The Gemara explains: One does so in order that people will see the tree and pray for it.

סמך לדבר: כפי ששנינו בברייתא — מן הכתוב ״וטמא טמא יקרא״ (ויקרא יג) למדים שהמצורע צריך להודיע לרבים על טומאתו, כדי שיבקשו עליו רחמים. וכן כל מי שאירע בו דבר (צרה) — צריך להודיע לרבים, והרבים מבקשים עליו רחמים.

As it is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And he will cry: Impure, impure” (Leviticus 13:45), that a leper must publicize the fact that he is ritually impure. He must announce his pain to the masses, and the masses will pray for mercy on his behalf. And likewise, one to whom any unfortunate matter happens must announce it to the masses, and then the masses will pray for mercy on his behalf.

אמר רבינא: כמאן תולין אשכול תמרים בוסר על דקל המשיר תמריו, אף שזה ממנהגי האמורי? כשיטת תנא זה של הברייתא — שמודיעים לרבים על הצרה כדי שיבקשו רחמים. נמצא שאף תליית הכובסא יש בה טעם, ואין בה משום דרכי האמורי.

Ravina said: In accordance with whose opinion do we hang bunches of unripe dates on a palm tree that casts off its dates, despite the fact that this is the practice of the Amorites? It is in accordance with the opinion of this tanna of the baraita just cited, who states that one must announce such occurrences to the masses so that they will pray for mercy.