מפת הסוגיא — חולין פ׳Sugya map — Chullin 80

עד כה הניחה הגמרא שהכוי הוא תוצאת הכלאה של צבי ועז. כעת מביאה דעות אחרות בזהותו: רב יהודה — הכוי בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה הוא אם מין חיה. רב נחמן — הכוי הוא איל הבר.

§ Until this point, the Gemara considered the koy to be the result of interbreeding a deer and a goat. The Gemara now cites other opinions as to its identity: Rav Yehuda says: A koy is a distinct entity, and the Sages did not determine whether it is a species of domesticated animal or a species of undomesticated animal. Rav Naḥman says: The koy is the wild ram.

מחלוקת האמוראים היא כמחלוקת תנאים בברייתא: הכוי — איל הבר, ויש אומרים: הוא הבא מן התיש והצביה (כדעה שהוא הכלאה). ר׳ יוסי: כוי בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רשב״ג: מין בהמה הוא, ואנשי בית דושאי היו מגדלים מהם עדרים עדרים, כשאר בהמה.

The Gemara notes that this dispute is like a dispute between tanna’im cited in a baraita: The koy is the wild ram, and there are those who say: It is that which results from the mating of a goat with a doe. Rabbi Yosei says: A koy is a distinct entity, and the Sages did not determine whether it is a species of undomesticated animal or a species of domesticated animal. Rabban Shimon ben Gamliel says: It is a species of domesticated animal, and the members of the house of Dushai would raise flocks and flocks of them, as with other domesticated animals.

ר׳ זירא בשם רב ספרא בשם רב המנונא: עזי היער (עיזי דבאלא) כשרות לקרבן על המזבח, שכן הן נחשבות מין עז. הוא סובר כר׳ יצחק: הכתוב מנה עשר בהמות כשרות בלבד (שלוש בהמות ושבע חיות), ולא יותר.

§ The Gemara cites a statement with regard to goats: Rabbi Zeira says that Rav Safra says that Rav Hamnuna says that these forest goats, i.e., wild goats, are fit to be sacrificed on the altar, as they are considered a type of goat. The Gemara comments that Rav Hamnuna holds in accordance with that which Rabbi Yitzḥak says: The verse lists ten kosher animals, and no more. He is referring to the verses: “These are the animals that you may eat: An ox, a seh of sheep, and a seh of goats, a deer, and a gazelle, and a fallow deer, and a wild goat, and an oryx, and an aurochs, and a wild sheep” (Deuteronomy 14:4–5). The first three are domesticated animals, while the other seven are undomesticated animals.

ומאחר שעזי היער אינן נמנות בכלל החיות שבפסוק — שמע מינה שהן מין עז (בהמה). מתקיף רב אחא בר יעקב: שמא הן מין חיה שלא נמנה במפורש, שהרי ״אַיָּל וּצְבִי״ הוא פרט, ו״כל בהמה״ שבפסוק הבא הוא כלל.

And with regard to these forest goats, since they are not reckoned among the undomesticated animals, learn from it that they are a type of goat, as they are also called goats and have a goat-like appearance. Rav Aḥa bar Yaakov objects to this: Perhaps wild goats are a different species of undomesticated animal not explicitly mentioned in the verse, as the next verse provides a more general description, and I will say that the verse: “A deer and a gazelle, etc.,” is a list of undomesticated animals, each of which is a specific detail. The next verse: “And any animal,” is a generalization.

לפי כללי הדרשה, פרט ואחריו כלל — נעשה הכלל מוסף על הפרט, להרבות. לכן יש מינים רבים של חיות כשרות מעבר לנמנים בפסוק, ואחד מהם עשוי להיות עזי היער.

According to the principles for explicating verses, when there is a detail and then a generalization, the generalization was made to expand beyond the detail. Therefore, there are more species of kosher undomesticated animals than the verse lists, one of which may be forest goats.

דחייה: אם כן, למה לי כל הפרטים? די בפרט אחד וכלל כדי לדרוש ׳פרט וכלל׳; אלא אלו הן החיות הכשרות בלבד, ועזי היער הן מין עז בהמה. מתקיף רב אחא בריה דרב איקא: ושמא הן מין אַקּוֹ (עז בר), אחת החיות שבפסוק, ולא עז בהמה?

The Gemara responds: If so, why do I need all of these details? The mention of a single undomesticated animal and then the generalization should suffice for applying the principle of: A detail and a generalization. Rather, these are the only kosher undomesticated animals, and the forest goat must therefore be a type of domesticated goat. Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to this: But even if forest goats are not a different type of undomesticated animal from those mentioned in the verse, perhaps they are a type of wild goat, one of the undomesticated animals mentioned in the verse, rather than a type of domesticated goat.

רב אחא בריה דרבא (ואמרי לה רב אחא בריה דרב אויא) לרב אשי: שמא הן מין תְּאוֹ או מין זֶמֶר, שאף הן חיות? רב חנן לרב אשי: בניגוד לרב המנונא, אמימר התיר את חֶלבן — דבר האסור בבהמה — ומכאן שסבר שעזי היער מין חיה.

With regard to this topic, Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi, and some say it was Rav Aḥa, son of Rav Avya, who said to Rav Ashi: Perhaps they are a type of aurochs [te’o], or a type of wild sheep, which are also undomesticated animals. Rav Ḥanan said to Rav Ashi: Differing from Rav Hamnuna’s opinion, Ameimar deems the consumption of their fat permitted, which is prohibited with regard to domesticated animals, indicating that he considers forest goats a species of undomesticated animal.

שאל אבא בריה דרב מנימין בר חייא את רב הונא בר חייא: עזי היער — מה דינן לקרבן על המזבח? האם בהמה הן וכשרות? השיב לו: עד כאן לא נחלקו ר׳ יוסי ורבנן אלא בשור הבר.

Abba, son of Rav Minyamin bar Ḥiyya, inquired of Rav Huna bar Ḥiyya: What is the halakha with regard to offering these forest goats [izei devala] on the altar? Are they domesticated animals that may be sacrificed? Rav Huna bar Ḥiyya said to him: Rabbi Yosei and the Rabbis disagree only with regard to the wild ox.

כפי ששנינו (כלאים): שור הבר מין בהמה הוא, ר׳ יוסי אומר מין חיה. רבנן: מאחר שמתרגמים ״תורבלא״ (שור היער) — מין בהמה. ר׳ יוסי: מאחר שנמנה עם החיות בפסוק — מין חיה. אבל עזי היער, מאחר שאינן נמנות עם החיות, דברי הכל מין עז הן וכשרות למזבח.

As we learned in a mishna (Kilayim 8:6): The wild ox is a species of domesticated animal. Rabbi Yosei says: It is a species of undomesticated animal. As the Rabbis hold that from the fact that “aurochs” (Deuteronomy 14:5) is translated into Aramaic as: Forest ox [turbala], it can be understood that the wild ox is a species of domesticated animal, and Rabbi Yosei holds: From the fact that it is reckoned among the undomesticated animals, it can be derived that it is a species of undomesticated animal. But with regard to these forest goats, which are not reckoned among the undomesticated animals, all agree that they are a type of goat and are fit to be sacrificed upon the altar.

אותן קושיות חוזרות כאן: מתקיף רב אחא בריה דרב איקא — ושמא מין אַקּוֹ הן? רבינא לרב אשי — ושמא מין תְּאוֹ או מין זֶמֶר? רב נחמן לרב אשי — אמימר התיר את חלבן, ומכאן שסבר שהן מין חיה.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to this: But perhaps they are a type of wild goat. Similarly, Ravina said to Rav Ashi: But perhaps they are a type of aurochs, or a type of wild sheep. Additionally, Rav Naḥman said to Rav Ashi: Ameimar deems the consumption of their fat permitted, which is prohibited with regard to domesticated animals, as he considers them undomesticated animals.

המשנה: ״כיצד? השוחט אותו ואת בנו...״. ר׳ אושעיא: כל המשנה אינה כשיטת ר׳ שמעון. מניין? מכך ששנינו: קדשים שנשחטו בחוץ — על הראשון חייב כרת, ושניהם פסולים, ושניהם סופגים ארבעים. והרי שמענו לר׳ שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה — לא שמה שחיטה.

§ The mishna teaches: How so? One who slaughters an animal itself and its offspring, etc. Rabbi Oshaya says: The entire mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. From where is this derived? It is derived from that which the mishna teaches: If both animals were sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, then for slaughtering the first animal, one is liable to receive karet. And both animals are disqualified for use as offerings, and for the slaughter of both of them, one incurs forty lashes. Since we have heard that Rabbi Shimon says: An act of slaughter that is unfit to permit consumption of the meat is not considered to have the halakhic status of an act of slaughter.

לכן בשוחט אם ובנה קדשים בחוץ — הראשון כמי שרק הרגו בלא שחיטה, שהשחיטה בחוץ פוסלתו. נמצא שהשני היה ראוי להתקבל בפנים, ולא היה איסור אותו ואת בנו; ואם כן כששחטו בחוץ — מדוע רק מלקות? יתחייב גם כרת.

Therefore, when one slaughters a mother and its offspring that are both sacrificial animals outside the Temple courtyard, with regard to the first, it is as if he has simply killed it without ritual slaughter, since being slaughtered outside the Temple courtyard renders it unfit. Accordingly, the second would have been fit to be accepted within the Temple, and there would have been no prohibition against slaughtering it on that day. If so, when he slaughtered it outside the courtyard, why is he liable only to receive lashes? Let him also be liable to receive karet.

כיוצא בזה במה ששנינו: חולין שנשחטו בפנים — שניהם פסולים, והשני סופג ארבעים. ולר׳ שמעון שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה — הראשון כמי שרק הרגו (שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה ופסולים), ואם כן השני מדוע סופג ארבעים?

Likewise, the same question may be asked with regard to what is taught in the mishna: If both animals were non-sacred and they were slaughtered inside the Temple courtyard, both of them are unfit for sacrifice. And for the slaughter of the second animal, one incurs the forty lashes. Since we have heard that Rabbi Shimon says: An act of slaughter that is unfit is not considered to have the halakhic status of an act of slaughter, with regard to the first animal, it is as if he has simply killed it without ritual slaughter, since a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard is rendered unfit, as deriving benefit from it is prohibited. If so, why, for the slaughter of the second animal, does one incur the forty lashes?

וכן ששנינו: קדשים שנשחטו בפנים — הראשון כשר והשוחטו פטור, והשני סופג ארבעים (משום אותו ואת בנו) ופסול.

Similarly, the mishna teaches: If both animals were sacrificial animals slaughtered inside the Temple courtyard, the first is fit for sacrifice, and one who slaughters it is exempt from any punishment. But for the slaughter of the second animal, one incurs the forty lashes for the slaughter of an animal and its offspring on a single day, and it is unfit for sacrifice.

ולר׳ שמעון: אף שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא, שכל זמן שלא נזרק הדם לא הותר הבשר. אם כן הראשון כמי שרק הרגו, והשני מדוע סופג ארבעים ופסול? אלא שמע מינה שכל המשנה אינה כר׳ שמעון.

Since we have heard that Rabbi Shimon says: An act of slaughter that is unfit to permit consumption of the animal is not considered to have the halakhic status of an act of slaughter. One can then raise the question: An act of slaughter of sacrificial animals is also considered an act of slaughter that is unfit, because as long as one has not sprinkled the blood, the meat is not permitted to be burned on the altar or eaten. Since slaughtering the first animal is not considered slaughtering, why, for slaughtering the second animal, does one incur the forty lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, and why is it unfit? Rather, conclude from this analysis that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

שואלת הגמרא: פשיטא שכך הוא, ולמה הוצרך ר׳ אושעיא לאריכות זו? תשובה: הוצרך משום מקרה שחיטת קדשים בפנים, שהיה עולה בדעתך לומר ששחיטת קדשים שחיטה ראויה היא — שאם נחר (המית בלא שחיטה) וזרק דם לא הותר הבשר, וכששחט הותר הבשר, הרי שחיטה ראויה היא. לכן השמיענו שאינה ראויה.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is so? There is no need for this long analysis. The Gemara answers: It was necessary for Rabbi Oshaya to mention that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon due to the case of slaughtering an animal and its offspring that are sacrificial animals inside the Temple courtyard. This is because it may enter your mind to say that slaughtering sacrificial animals is considered an act of slaughtering that is fit, because if he stabbed the animal to death and sprinkled its blood, the meat is not permitted, but if he slaughtered it, the meat is permitted and it is considered slaughtering that is fit according to Rabbi Shimon. Therefore, he teaches us that it is not fit.

בשוחט אם ובנה קדשים בפנים, שלוקה משום ׳אותו ואת בנו׳ על השני — מקשה הגמרא: ילקה גם משום הלאו של מחוסר זמן, שהרי אסור להקריבו עד למחר. כדתניא: מניין לכל הפסולין שבשור ושבשה — כל מום הפוסל — שהוא בכלל ׳לא ירצה׳ ולוקין עליו?

§ With regard to the ruling that one who slaughters an animal and its offspring that are sacrificial animals inside the Temple courtyard receives lashes for violating the prohibition of: Itself and its offspring, when slaughtering the second animal, the Gemara suggests: And let him be flogged also for violating the prohibition against sacrificing an animal whose time has not yet arrived, since it is forbidden to sacrifice it until the next day. As it is taught in a baraita: From where is it derived with regard to all of the disqualifications of the bull, i.e., any feature that disqualifies cattle brought as offerings, and of the lamb, i.e., sheep brought as offerings, that if one consecrates, slaughters, or burns on the altar an animal so disqualified, he violates the prohibition of: It shall not be accepted, and is flogged?

תלמוד לומר: ״וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט וגו׳״ (ויקרא כב). מאחר שכבר עוסק בשור ושה, מיותר להזכירם — אלא לימד על כל הפסולין שבשור ושבשה, ובכללם מחוסר זמן, שהמקריבם בכלל ׳לא ירצה׳.

It is derived from the fact that, in the middle of the passage prohibiting blemished animals from being sacrificed upon the altar, the verse states: “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short…but for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). Since this passage is already discussing a bull and lamb, it is unnecessary to mention them. Rather, this verse taught about all of the disqualifications of the bull and of the lamb, including that of an animal whose time has not yet arrived, that if one offers an animal with one of those disqualifications, he violates the prohibition of: It shall not be accepted.

תירוץ: אכן לוקה גם משום מחוסר זמן, אלא שכשהמשנה מונה את הלאוין הנעברים — מונה רק לאוין השייכים לעניין ׳אותו ואת בנו׳, ואינה מונה לאוין נוכראין (זרים, שאינם מענייני הפרק).

The Gemara answers: He receives lashes for violating that prohibition as well, but when the mishna lists the prohibitions violated by the actions described, it lists only prohibitions related to the prohibition of: Itself and its offspring, but it does not list unrelated prohibitions.

קושיא: וכי אינה מונה לאוין נוכראין? והרי קדשים בחוץ — איסור שחוטי חוץ הוא לאו נוכראי, ובכל זאת מנאתו, ששנינו: קדשים בחוץ, הראשון חייב כרת ושניהם סופגים ארבעים.

The Gemara asks: And does the mishna not list unrelated prohibitions? But there are prohibitions with regard to sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, which are unrelated prohibitions, and it lists them. As it teaches: If both animals were sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, then for slaughtering the first animal, one is liable to receive karet. And both animals are disqualified for use as offerings, and for the slaughter of both of them one incurs forty lashes apiece.

ביאור הקושיא: בשלמא השני סופג ארבעים משום לאו דאותו ואת בנו, אלא הראשון — מדוע סופג? בהכרח משום הלאו של שחוטי חוץ, שהוא לאו נוכראי שנמנה; ואם כן גם בקדשים בפנים היה לה למנות את הלאו הנוכראי של ׳לא ירצה׳.

Granted, with regard to the second animal one is flogged due to the prohibition of: Itself and its offspring. But with regard to the first animal, why does he incur the forty lashes? Isn’t it due to the prohibition of consecrated animals slaughtered outside the Temple courtyard? Therefore, with regard to the case of sacrificial animals slaughtered inside the Temple courtyard, the mishna should also have mentioned the unrelated prohibition of: It shall not be accepted.

תירוץ מחודד: כל מקום שאין בו לאו דאותו ואת בנו (כקדשים בחוץ, שם אין איסור אותו ואת בנו בראשון) — מונה לאוין נוכראין; וכל מקום שיש בו לאו דאותו ואת בנו — אינו מונה לאוין נוכראין אלא רק את לאו אותו ואת בנו.

The Gemara answers: Wherever there is no violation of the prohibition of: Itself and its offspring, for slaughtering an animal, the mishna lists unrelated prohibitions, but wherever there is a violation of the prohibition of: Itself and its offspring, the mishna does not list unrelated prohibitions, but only the prohibition of: Itself and its offspring.

ר׳ זירא נותן תירוץ אחר: הנח (אין מקום כלל) לקושיית מחוסר זמן, שכן הכתוב —

Rabbi Zeira said: Leave the prohibition against sacrificing an animal whose time has not yet arrived, as the verse

— ניתקו (העתיק את הלאו) לעשה. מאי טעמא? שאמר הכתוב: ״מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה״ — מיום השמיני אין, קודם לכן לא. ולאו הבא מכלל עשה דינו כעשה, ואין לוקין עליו אלא הוא מצות עשה.

transmuted it from the standard prohibition of: It shall not be accepted, which is violated in the case of the other disqualifications, into a prohibition that stems from a positive mitzva. What is the reasoning by which this is derived? It is derived from that which the verse states: “From the eighth day and forward it may be accepted for an offering” (Leviticus 22:27), which teaches that from the eighth day after its birth, yes, it may be sacrificed as an offering, but initially, before the eighth day, no, it may not be sacrificed. Therefore, this is a prohibition that stems from a positive mitzva, which is not considered a negative prohibition for which one is flogged, but rather a positive mitzva.

קושיא: והרי פסוק זה דרוש לדרשת ר׳ אפטוריקי, שהקשה סתירה: כתוב ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ״ — משמע שבליל השמיני כבר ראוי להקרבה, וכתוב ״מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה״ — משמע מיום השמיני אין, אבל בלילה שלפניו לא!

The Gemara asks: But this verse is required for the statement of Rabbi Aptoriki, as Rabbi Aptoriki raises a contradiction: It is written: “Then it shall be seven days with its mother” (Leviticus 22:27), indicating that on the night after the seventh day it is already fit to be sacrificed. But it is also written in that verse: “From the eighth day and forward it may be accepted,” indicating that from the eighth day forward, yes, it is fit, but on the night before it is not.

יישוב הסתירה: ליל השמיני ראוי לקדושה (להקדישו), והיום השמיני ראוי להרצאה (להקריבו). וכן מובא פסוק אחר המלמד את העשה: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״ — ומכאן שמחוסר זמן ניתקו לעשה.

How can these texts be reconciled? The night after the seventh day is fit for consecration, which is permitted at that time, while the eighth day is fit for effecting acceptance, and only then may it be sacrificed on the altar. The Gemara answers that another verse is also written that specifies this positive mitzva: “So shall you do with your ox and with your sheep; seven days shall it be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:29).