מפת הסוגיא — חולין נ״גSugya map — Chullin 53

המשנה דיברה בדרוסת הנץ. שאל רב אשי: שאר עופות טמאים (מלבד הנץ) — האם יש להם דרוסה? אמר לו רב הלל: כשהיינו בבית רב כהנא, אמר ששאר עופות טמאים יש להם דרוסה.

§ The mishna states that a small bird clawed by a hawk is a tereifa. Rav Ashi raises a dilemma: With regard to other non-kosher birds beside a hawk, do they render a bird a tereifa through clawing, or do they not render it a tereifa through clawing? Rav Hillel said to Rav Ashi: When we were in the study hall of Rav Kahana, he said: Other non-kosher birds do render a bird a tereifa through clawing.

קושיא: והרי שנינו ״ודרוסת הנץ בעוף הדק״ — משמע שרק הנץ דורס. תירוץ: הנץ דורס אף עוף בגודלו, ושאר העופות הטמאים דורסים רק עוף קטן מהם. ואיכא דאמרי: הנץ דורס אף עוף גדול ממנו, ושאר העופות רק עוף בגודלם.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: Or if it was clawed by a hawk in the case of a small bird, it is a tereifa? Apparently, only a hawk renders a small bird a tereifa through clawing. The Gemara responds: The mishna means that a small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa even in a case where it is as large as the hawk. But these other non-kosher birds can render a small bird a tereifa only in a case where it is smaller than them. And there are those who say: A small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa even in a case where it is larger than the hawk. But these other non-kosher birds can render a small bird a tereifa only in a case where it is, at most, as large as them.

רב כהנא בשם רב שימי בר אשי: אין דרוסה לשועל. תמיהה: והרי כשבא רב דימי סיפר שמעשה בשועל שדרס רחל במרחץ של בית היני, ובא הדבר לפני חכמים ואמרו ׳יש דרוסה׳! יישוב: אמר רב ספרא — באותו מעשה חתול היה, ולא שועל.

§ Rav Kahana said in the name of Rav Shimi bar Ashi: A fox does not render an animal a tereifa through clawing. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was an incident in which a fox clawed a ewe in the bathhouse of Beit Hini, and the incident came before the Sages, and they said: This is a case of clawing. Rav Safra said in response: In that case the predator was a cat, not a fox.

איכא דאמרי בהיפוך: רב כהנא בשם רב שימי — יש דרוסה לשועל. תמיהה: והרי במעשה בית היני אמרו חכמים ׳אין דרוסה׳! יישוב: רב ספרא — באותו מעשה כלב היה. ורב יוסף הוסיף: בידינו מסורת שאין דרוסה לכלב.

There are those who say the above exchange differently: Rav Kahana said in the name of Rav Shimi bar Ashi: A fox does render an animal a tereifa through clawing. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was an incident in which a fox clawed a ewe in the bathhouse of Beit Hini, and the incident came before the Sages, and they said: This is not a case of clawing. Rav Safra said in response: In that case the predator was a dog, not a fox. And Rav Yosef said: We have a tradition that a dog does not render an animal a tereifa through clawing.

אביי: בידינו מסורת — אין דרוסה אלא בארבעה תנאים: ביד (רגל הקדמית), ולא ברגל האחורית; בציפורן, ולא בשן (שאין בה ארס); מדעת הטורף, ולא שלא מדעת (כגון שנפל במקרה); ומחיים, ולא לאחר מיתת הטורף.

§ With regard to the definition of clawing that renders an animal a tereifa, Abaye said: We have a tradition: Clawing is only with the foreleg, to the exclusion of clawing with the hind leg, which does not render the animal a tereifa. Additionally, clawing is only with the claw, to the exclusion of savaging with the tooth, which does not render the animal a tereifa, because the teeth contain no venom. And clawing is only through an intentional act, to the exclusion of an unintentional act, which does not render the animal a tereifa, e.g., if the predator accidentally fell on the prey with its claws outstretched. And clawing is only while the predator is alive, to the exclusion of a case where it clawed an animal after death, which does not render the animal a tereifa.

קושיא: אם שלא מדעת אינו מטריף, פשיטא שלאחר מיתה אינו מטריף! תירוץ: צריך לחדש זאת למקרה שדרס בעודו חי, וחתכו את ידו והציפורן עדיין נעוצה בבשר. סלקא דעתך שהארס נזרק בשעת הדריסה — קא משמע לן שהארס נזרק דווקא בשעת שליפת הציפורן; וכאן, כיוון שמת לפני השליפה, כשרה.

The Sages say: Now that you said that an unintentional act of clawing does not render an animal a tereifa, is it necessary to say that clawing after death is ineffective? The Gemara responds: No, it is necessary to teach this halakha for a case where the predator clawed while still alive, and they cut off its hand with its claws still inside the prey’s flesh. Lest you say: It injects its venom while it claws, Abaye teaches us that it injects its venom while it withdraws its claws. Accordingly, where the venom has yet to be injected before its death, i.e., before its hand is severed, the animal is kosher.

רבה בר רב הונא בשם רב: ארי שנכנס בין השוורים, ואחר כך נמצאה ציפורן בגב אחד מהם — אין חוששים שמא הארי דרסו. הטעם: אף שרוב אריות דורסים, כל הדורס אין ציפורנו נשמטת בדריסה; וכיוון שכאן הציפורן יושבת בגב, מסתבר שהשור נתחכך בכותל שהיתה בו ציפורן תקועה.

§ Rabba bar Rav Huna says that Rav says: If a lion entered among the oxen, and afterward a claw was found stuck in the back of one of the oxen, one need not be concerned that perhaps the lion clawed it. What is the reason for this? Even though a majority of lions claw their prey and only a minority of them do not claw, still, it is known with regard to any lion that claws that its claw is not ripped out in the process. And therefore, with regard to this ox, since a claw sits in its back, say that it rubbed against a wall that had a claw embedded in it.

קושיא הפוכה: אדרבה — רוב שוורים מתחככים בכותל, אך כל המתחכך אין ציפורן נשארת תקועה בגבו; וכיוון שכאן ציפורן יושבת בגב, מסתבר דווקא שהארי דרסו!

The Gemara objects: On the contrary, say that even though a majority of oxen rub against the wall and only a minority do not rub, still, it is known with regard to any ox that rubs that a claw does not sit in its back. And therefore, with regard to this ox, since a claw sits in its back, say that the lion clawed it.

יישוב: יש לומר כך ויש לומר כך — ומשהספק שקול, מעמידים את השור על חזקתו (שאינו טריפה); ונמצא שזהו ספק דרוסה. ורב לשיטתו, שאמר: אין חוששים לספק דרוסה.

The Gemara responds: One can say this, and one can say that. Therefore, establish the matter according to its presumptive status, in which case the ox is not a tereifa. Accordingly, the ox is permitted because this case is one of uncertainty as to whether the animal was clawed, and Rav conforms to his standard line of reasoning, as he says: One need not be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed.

אביי מסייג: לא אמרנו להקל אלא כשנמצאה ציפורן ממש בגב, שכן ציפורן אינה נשמטת בדריסה; אבל אם נמצא רק מקום ציפורן (נקב) — חוששין. ואף בציפורן עצמה לא הקלנו אלא בלחה (מחוברת היטב), אבל יבשה — דרכה להישמט בדריסה, וחוששין.

Abaye said: We said that one need not be concerned that the lion clawed the ox only when the claw was found in its back, since it is known that a claw is not ripped out during clawing. But if only the spot of a claw was found, i.e., a perforation, one must be concerned. And even if the claw was found in its back, we said that one need not be concerned only when it was moist, since this indicates it was well connected to the flesh. Accordingly, if the lion had clawed the ox, this claw would not have been ripped out. But if the claw was dry, one must be concerned, because it happens that such a claw is ripped out during clawing.

ואף בציפורן לחה לא הקלנו אלא בציפורן אחת; אבל אם נמצאו שתיים או שלוש ציפורניים — חוששין, שאין דרך שייתקעו כמה בכותל. וזאת דווקא כשהן מסודרות בשורה, כדרך שהן בכף רגלו של הארי.

And with regard to a moist claw as well, we said that one need not be concerned only when one claw was found in its back. But if there were two or three claws embedded in its back, we must be concerned, because multiple claws were not likely to be embedded in the wall. And this is the halakha only where they are situated in a row as they are in the paw of a lion.

נחלקו: רב אומר שאין חוששים לספק דרוסה — בספק מקילים; ושמואל אומר שחוששים לספק דרוסה — ומצריך בדיקה.

§ It was stated: Rav says: One need not be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. And Shmuel says: One must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed, and the animal must be inspected.

תיחום המחלוקת: לדברי הכל מקילים — ספק אם הטורף נכנס, אמור שלא נכנס; ספק כלב ספק חתול, אמור כלב (שאינו דורס); נכנס ושתק וישב ביניהם, אמור עשה שלום ולא דרס; ערף ראש אחד מהם, אמור שככה חמתו; הוא שואג והם מקרקרים — מבעיתים…

The Gemara explains: Everyone agrees that in a case where it is uncertain whether a predator entered the pen or coop and uncertain whether it did not enter, I will say that it did not enter. Furthermore, if it is known that an animal entered but it is uncertain whether it was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot render an animal a tereifa through clawing. And even if a predator entered, but it was quiet and sat among the animals, I will say it made peace with them, as though it were tame, and did not claw them. And if it decapitated one of them, I will say that its anger subsided afterward, and it did not claw other animals. And if it was roaring and they were clucking, I will say that they are only frightening

…זה את זה (מפחד), ואין חוששים. נקודת המחלוקת: כשהטורף שותק והעופות מקרקרים — שמואל סובר שהוא דורס בהם, ולכן הם מקרקרים; ורב סובר שהם מקרקרים מחמת פחד בלבד, ואינו בהכרח דורס.

each other, and one need not be concerned. They disagree when the lion is quiet and the birds are clucking. One Sage, Shmuel, holds: They are clucking because it is acting upon them, i.e., clawing them, and one Sage, Rav, holds that they are doing this out of fear of the predator, but it is not necessarily clawing them.

אמימר פסק: הלכה שחוששים לספק דרוסה (כשמואל). שאל רב אשי: ומה עם דברי רב המקל? השיב אמימר: לא שמעתי אותם — כלומר, איני סובר כמותם.

Ameimar said: The halakha is that one must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. Rav Ashi said to Ameimar: What about this statement of Rav that one need not be concerned? Ameimar said to him: I did not hear that statement; that is to say, I do not hold in accordance with it.

ואפשר לומר אחרת: רב חזר בו והודה לשמואל. ראיה: סל עופות שהיה ספק דרוסים בא לפני רב, ושלחם לשמואל; שמואל חנקם והשליכם לנהר. ואם תעלה בדעתך שרב לא חזר בו — מדוע לא התירם?

Or if you wish, say instead that Rav retracted his statement and conceded to Shmuel that one must be concerned in a case of uncertainty. As there was a certain basket of birds concerning which there was uncertainty as to whether they had been clawed by a hawk that entered among them, which came before Rav. Rav sent them before Shmuel to issue a ruling, and Shmuel strangled them and threw them in the river. And if it enters your mind that Rav did not retract his statement, then let him permit them for consumption. Why did he send them to Shmuel?

דחיית הראיה: ואם תאמר שרב אכן חזר בו ואסר — אם כן יאסרם בעצמו, ולמה שלחם לשמואל? אלא, מקומו של שמואל היה, ולא ראוי היה לרב לפסוק שם הפך דעת שמואל.

The Gemara rejects this: Rather, what will you say, that Rav really did retract? If so, let him prohibit them for consumption without sending them to Shmuel. Rather, he sent the birds to Shmuel because it was Shmuel’s place, and although Rav disagreed with Shmuel, it would be improper to issue a contradictory ruling.

בירור התנהגות שמואל: למה חנקם? ישליכם לנהר כמות שהם! תשובה: חשש שמא יפרחו ויעלו מן הנהר, ויגיעו ליד ישראל שיאכלם.

The Gemara asks: Why do I need Shmuel to strangle the birds? Let him simply throw them into the river as is. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest they fly and leave the river and eventually end up in the possession of an unwitting Jew.

ועוד: ישהה אותם שנים עשר חודש, ואם יחיו יוכח שאינם טריפות? תשובה: שמא תארע תקלה וייאכלו קודם. ימכרם לגויים? תשובה: שמא הגויים ימכרום בחזרה לישראל.

The Gemara objects: But let him delay killing them for twelve months. If they survive it will prove that they are not tereifot, and they will be permitted. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest people encounter a stumbling block, as they might forget that these birds are prohibited and eat them before twelve months have passed. The Gemara asks: But let him sell them to gentiles so that they will not be a stumbling block. The Gemara responds: Shmuel was concerned that perhaps the gentiles will come to sell them back to Jews.

ועוד: יחנקם וישליכם לאשפה? ולשיטתך — ישליכם לכלבים שייהנו מהם! אלא, השליכם דווקא לנהר, מקום פומבי, כדי לפרסם שהדבר אסור.

The Gemara objects: But let him strangle them and throw them into the garbage. Why did Shmuel throw them into the river? The Gemara responds: And according to your reasoning, we should throw them to the dogs, as at least then they will come to some use. Rather, Shmuel threw them into the river, a public place, in order to publicize the matter of the prohibition.

אווז בבית רב אשי נכנס בין הקנים ויצא כשצווארו מרוט ומגואל בדם. אמר רב אשי: והרי אומרים ספק כלב ספק חתול — אמור כלב (שאינו דורס)? אף כאן, ספק שקנה פצעו ספק שחתול דרסו — אמור שהקנה הכהו, וכשר.

The Gemara relates that there was a certain duck that was in the house of Rav Ashi. The duck entered between the reeds, and it came out with its throat stained with blood. Rav Ashi said: Do we not say: If it is uncertain whether the predator was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot claw an animal effectively? Here, too, since it is uncertain whether the duck was injured by a reed and uncertain whether it was injured by a cat, I will say that a reed struck it, and the duck is not a tereifa.

בני רבי חייא (יהודה וחזקיה): דרוסה שאמרו שצריכה בדיקה — בודקים את הבשר שכנגד בני המעיים; אם האדים, טריפה, שכן הארס עתיד לנקוב את המעיים.

§ The sons of Rabbi Ḥiyya, Yehuda and Ḥizkiyya, said: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the intestines. If the flesh surrounding the intestines reddened, the animal is a tereifa, because the venom will eventually penetrate the body cavity and perforate the intestines themselves.

רב יוסף: דברי בני רבי חייא כבר נאמרו על ידי שמואל בשם רבי חנינא בן אנטיגנוס — שדרוסה צריכה בדיקה כנגד בני המעיים.

Rav Yosef said: This statement of the sons of Rabbi Ḥiyya was already explained by Shmuel, as Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Antigonus: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines.

אילפא שאל: האם יש דרוסה לסימנים (הקנה והוושט) — האם הארס חודר אליהם? אמר ר׳ זירא: כבר פירשה רב חנן בר רבא בשם רב — דרוסה צריכה בדיקה כנגד כל בית החלל, ואף בסימנין.

Ilfa raises a dilemma: Is there clawing with regard to the simanim, or is there no clawing with regard to the simanim? Does the venom penetrate the simanim as it does the intestines? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rav Ḥanan bar Rava, as Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the entire body cavity, and even in the area of the simanim.

אילפא שאל עוד: סימנים שנדלדלו (נתנתקו מחיבורם) — בכמה מטריף? אמר ר׳ זירא: כבר פירשה רבה בר בר חנה בשם שמואל — סימנים שנדלדלו ברובם, טריפה.

Ilfa raises another dilemma: With regard to simanim that were detached, how much detachment renders the animal a tereifa? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel says: With regard to simanim that were detached, if they were detached in their majority the animal is a tereifa.

רב אמי שאל: בשר שנימוח (נתמסמס) במקום הדריסה — מהו? אמר ר׳ זירא: כבר פירשה רב יהודה בשם רב — בדרוסה אינה טריפה עד שיאדים הבשר כנגד בני המעיים; ואם נתמסמס הבשר, רואים אותו כאילו אינו, וכאילו ניטל.

Rav Ami raises a dilemma: What is the halakha with regard to an animal that was clawed in an area not surrounding the body cavity, such as the legs, and rot was found in the flesh of that area? Rabbi Zeira said: This dilemma that Rav Ami raises was already explained by Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a clawed animal, the injury does not render it a tereifa unless the flesh adjacent to the intestine reddens; but if the flesh rotted, one views the rotten area as if it does not exist. If the animal would be a tereifa when missing this flesh, it is also a tereifa if the flesh rotted.

היכי דמי נתמסמס? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל בשר שהרופא גורדו ומסירו עד שמעמיד את הבהמה על בשר חי בריא. סיפר רב אשי: בבית רב כהנא הביאו ריאה שכשהניחוה ישבה יפה, אך כשהגביהוה התפוררה ונפלה חתיכות־חתיכות — וטרפנו אותה על פי דברי רב הונא בריה דרב יהושע.

The Gemara asks: What is considered rotten flesh? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: It is any flesh in such a state that the doctor scrapes it off and leaves the animal with its raw flesh exposed so that it will heal. Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana they brought before us a certain lung that, when they would set it down, would sit well, but when they would pick it up it would disintegrate and fall into pieces. And we deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that one views rotten flesh as if it does not exist. Since the animal would be a tereifa if missing the lung (see 42a), it is also a tereifa if the lung is rotten.

רב נחמן: נדקרה בקוץ — אינה טריפה עד שייקוב הקוץ אל החלל; אבל בדרוסה — משהאדים הבשר כנגד בני המעיים. רב זביד שנה כך: בדרוסה משהאדים הבשר כנגד בני המעיים; ובדרוסה בסימנים — אינה טריפה עד שיאדימו הסימנים עצמם (ולא די שיאדים הבשר סביבם).

Rav Naḥman said: If an animal was pierced by a thorn, it is not a tereifa until it is perforated to the cavity of the body. But in the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens, it is a tereifa. Rav Zevid would teach the halakha in this manner: In the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens it is a tereifa; but if it was clawed in the simanim, it is not a tereifa unless the simanim themselves redden. If only the flesh around them reddens, the animal is kosher, since the venom may not penetrate to the simanim themselves.

אמר רב פפי שרב ביבי בר אביי שאל שאלה (ופירושה בקטע הבא):

Rav Pappi said: Rav Beivai bar Abaye raises a dilemma:

השאלה: הוושט נקיבתו במשהו, ולכן גם דריסתו במשהו (משהאדים כל שהוא). אך הקנה נקיבתו רק בכאיסר — ודריסתו בכמה? לאחר ששאל, פשט בעצמו: אחד זה ואחד זה — במשהו. הטעם: ארס הדריסה צורב והולך ומרחיב את הנקב, ולכן די במשהו.

If the gullet is perforated in any amount, the animal is a tereifa, as taught in the mishna (42a). Therefore, if the gullet is clawed and any amount of its flesh reddens, the animal is a tereifa as well. But a perforation of the windpipe renders the animal a tereifa only where it is the size of an issar. If clawed, what amount of its flesh must redden in order to render it a tereifa? After he raised the dilemma he then resolved it: Both this and that render the animal a tereifa if any amount of its flesh reddened. What is the reason for this? It is because its venom burns continuously around the circumference of the hole and widens it.

רב יצחק בר שמואל בר מרתא ישב לפני רב נחמן ואמר: דרוסה צריכה בדיקה כנגד בני המעיים בלבד. אמר רב נחמן: האלהים! רב היה מורה לבדוק אותה בכל גופה — מן הכף (הכתף) ועד הירך.

The Gemara relates: Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta sat before Rav Naḥman, and he was sitting and saying: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines to see that the flesh has not reddened. Rav Naḥman said to him: By God! Rav would teach that it must be inspected over its entire body, from the flesh around the hollow to that of the thigh.

מהו ״כפא״? אם כף היד (הכתף) — הרי זה כמעט כנגד בני המעיים, ולא חידש רב נחמן דבר. אלא, כוונתו מכף המוח (הגולגולת) ועד הירך — כלומר כל אורך הגוף.

The Gemara asks: What is the hollow? If we say that it is the hollow of the foreleg, i.e., its shoulder, then the area between it and the thigh is the same as the area adjacent to the intestines, and Rav Naḥman has said nothing new. Rather, Rav Naḥman referred to the area from the hollow of the brain, i.e., the skull, to the thigh.

כשעלה רב חייא בר יוסף לארץ ישראל, מצא את ר׳ יוחנן וריש לקיש אומרים: דרוסה צריכה בדיקה כנגד בני המעיים. אמר להם: האלהים! רב היה מורה מן הכף ועד הירך. אמר לו ריש לקיש בזלזול: מי הוא רב, ומי הוא רב? איני מכירו!

The Gemara relates that when Rav Ḥiyya bar Yosef went up from Babylonia to Eretz Yisrael, he found that Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish were sitting and saying: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines. Rav Ḥiyya bar Yosef said to them: By God! Rav would teach that it must be inspected from the flesh around the hollow to that of the thigh. Reish Lakish said to him: Who is this Rav, and who is this Rav? I do not know who he is.

אמר ר׳ יוחנן לריש לקיש: האם אינך זוכר את אותו תלמיד ששימש את רבי הגדול ואת ר׳ חייא? האלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה (מתוך כבוד), אני שימשתי בעמידה; ומי גדול? הוא גדול בכול — בתורה ובמעלה.

Rabbi Yoḥanan said to him: But don’t you remember that student who served the great Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya and studied under them? But by God! All those years that this student served in the yeshiva, he was held to be one of the most important students and was allowed to sit during study, while I held a lower status and served while standing up. And who was greater? He was greater in all things, in Torah and piety.

מיד פתח ריש לקיש (בכבוד) ואמר: אכן, זכור אותו האיש (רב) לטוב, שאמרו בשמו הלכה: קנה שנשמט מן הגרון ואחר כך נמצא שחוט, ספק אם נשמט קודם השחיטה — כשרה, שאי אפשר שקנה שמוט יישחט, שהרי היה נשמט מתחת הסכין.

Immediately, Reish Lakish began to speak and said: Indeed [beram], that man, Rav, is remembered for the good, as they said this halakha in his name: If an animal’s windpipe is dislocated from the throat, and it has already been slaughtered, and it is uncertain whether it was dislocated before or after slaughter, the animal is kosher, as it is impossible for an animal with a dislocated windpipe to be slaughtered. A dislocated windpipe would have slipped away from the knife, and therefore the animal must have been slaughtered while it was still attached.

ר׳ יוחנן חולק: אין הדבר ודאי; אלא יביא את הקנה ויעשה בו חתך חדש ויקיף — ישווה בין שני החתכים. דומים — סימן שגם החתך הראשון נעשה לאחר שנשמט, וטריפה; שונים — קדמה השחיטה לשמיטה, וכשרה.

And Rabbi Yoḥanan says: This is not certain; rather, one should bring the windpipe, make a new slit in it, and compare the two slits. If they are similar, then the first slit by the slaughtering knife was also made after the windpipe was dislocated, and the animal is a tereifa. If they are different, then the slaughter preceded the dislocation of the windpipe and the animal is kosher.

רב נחמן מסייג את דברי רב: לא אמרו ש״אי אפשר לשמוטה שתישחט״ אלא כשלא אחז בסימנים בשעת השחיטה; אבל אם תפס בסימנים ביד ושחט — אפשר שקנה שמוט יישחט, שהרי אינו נשמט מתחת הסכין, וחוזר הספק.

Rav Naḥman said: The Sages taught that it is impossible to slaughter a dislocated windpipe only in cases where he did not grip the simanim during slaughter. But if he gripped the simanim and slaughtered the animal, then it is possible for an animal with a dislocated windpipe to be slaughtered, since it will not slip away from the knife.