מפת הסוגיא — חולין מ״דSugya map — Chullin 44

אמר רב נחמן בשם שמואל: ״תורבץ הוושט״ (ראש הוושט העליון) שניטל כולו מן הלחי — הבהמה כשרה. ותנא של המשנה שנה כמותו (לקמן נ״ד): ניטל הלחי התחתון — כשרה.

§ Rav Naḥman says that Shmuel says: If the entrance of the gullet was completely detached from the jaw, the animal is kosher. And the tanna of the mishna also taught this later (54a): If the lower jaw was detached entirely, it is kosher.

מקשה רב פפא: הרי כשניטל ראש הוושט יש כאן עיקור סימנים (הוושט והקנה נעקרו ממקומם) — וזה אמור להטריף!

Rav Pappa objects to this: How can Shmuel say that if the entrance of the gullet is detached the animal is kosher? But isn’t there ripping of the simanim, the gullet and the windpipe, from their place? This should render the animal a tereifa.

והגמרא מעירה: לפי רב פפא קשה גם המשנה עצמה: ״ניטל הלחי התחתון — כשר״; והרי כשניטל הלחי בהכרח נעקרו הסימנים עמו, שהם מחוברים אליו!

The Gemara interjects: But according to Rav Pappa, the mishna is difficult as well, since it states: If the lower jaw was detached, it is kosher. If the lower jaw is detached, the windpipe and gullet will necessarily be detached as well, since they are attached to it.

בשלמא המשנה אינה קשה לרב פפא: עיקור סימנים מטריף רק כשהסימנים ממש נעקרו מן הלחי; ואילו המשנה עוסקת בלחי שנכרת (״איגום״) מעל מקום חיבור הסימנים, כך שהסימנים נשארו מחוברים לבשר. אבל לשמואל, שהכשיר ניטל ראש הוושט עצמו, קשה!

The Gemara responds: Granted, the mishna is not difficult for Rav Pappa. This halakha, that the ripping of the simanim renders the animal a tereifa, applies only when the simanim are completely ripped from the jaw. That statement of the mishna, that an animal whose jaw is detached is kosher, is referring to a case where the lower jaw is severed above its connection to the simanim, which themselves remain connected to the remaining flesh of the jaw. But the halakha that the ripping of the simanim renders the animal a tereifa is difficult for Shmuel. How can an animal remain kosher when the entrance of its gullet is removed, if this entails the ripping of the simanim?

מתרצים: אל תאמר ששמואל הכשיר כשניטל ראש הוושט ״כולו״; אלא אמור שהכשיר רק כשניטל ״רובו״.

The Gemara responds: Do not say that Shmuel deems the animal kosher if the entrance of the gullet was completely detached. Rather, say that he deems it kosher only if it was mostly detached.

ומקשים: והרי רבה בר בר חנה אמר בשם שמואל עצמו: סימנים שנדלדלו (נתרופפו) ברובם — טרפה! אמר רב שישא בנו של רב אידי: כאן (שמכשיר) מדובר ש״נקלף״ ראש הוושט מהבשר אך נשאר רצוף במקום אחד ויכול לחזור; ושם (שמטריף) מדובר ש״נפרק״ — הסימנים נותקו ומחוברים רק בנתחים מפוזרים, ושוב אינו חוזר.

The Gemara asks: But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Shmuel says: Simanim that were detached in their majority render the animal a tereifa? Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: This statement of Shmuel, that the animal is kosher even if the simanim are mostly detached, applies only to a case in which the entrance of the gullet was peeled off from the flesh of the jaw, such that the connected tissue is concentrated in one area. In such a case, the animal might recover. There, where Shmuel deems the animal a tereifa, he is referring to a case in which the simanim were forcibly separated [de’ippruk ipprukei] from the jaw and are connected only by a few discontinuous pieces of flesh. In such a case the animal cannot recover.

המשנה מנתה גם ״פסוקת הגרגרת״ (הקנה שנחתך לרוחבו) כטרפה. שנו בברייתא: כמה צריך שייפסק הקנה כדי להטריף? ברובו. וכמה הוא ״רובו״? רב אמר:

§ The mishna states: Or an animal with a cut windpipe, cut across its width, is a tereifa. With regard to this the Sages taught: How much must the windpipe be cut to render the animal a tereifa? In its majority. And how much is its majority? Rav says:

— רוב עוביו (כולל עובי דופן הקנה); ויש שמסרו בשם רב: רוב חללו (השטח הפנימי בלבד, ללא דופן הקנה).

The majority of its width, counting the width of the wall of the windpipe itself, the thickness of which is uneven. And some say that Rav says: The majority of its space, the inner area of the cross section of the windpipe, not counting the width of the windpipe wall.

בהמה אחת שגרגרתהּ נפסקה הובאה לפני רב לבדיקה, וישב ובדק אותה לפי רוב עובי הקנה. אמרו לו רב כהנא ורב אסי: רבנו, הרי לימדתנו שמודדים ברוב חללה! שלח רב את הבהמה לרבה בר בר חנה, שבדקהּ ברוב חללה והכשירהּ, וקנה מבשרה בשלוש־עשרה איסתירין פשוטות.

The Gemara recounts: There was a certain animal with a cut windpipe that came before Rav, i.e., it was brought for inspection to decide whether it was kosher. Rav was sitting and checking it to see if the windpipe had been cut in the majority of its width. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: Didn’t you teach us, our teacher, that a cut windpipe is measured by the majority of its space? Rav sent the animal before Rabba bar bar Ḥana, who checked it in the majority of its space and deemed it kosher, and purchased meat from it at the price of thirteen plain istera coins.

ושואלים: כיצד עשה כך רבה בר בר חנה — הכשיר מה שרב עמד לאסור? והרי שנינו בברייתא: חכם שטימא דבר — אין חברו רשאי לטהרו, אסר — אין חברו רשאי להתירו! ומשיבים: שונה כאן, שרב עדיין לא אסר בפועל אלא רק עמד לבדוק.

The Gemara asks: And how could Rabba bar bar Ḥana do this, i.e., deem permitted an animal that Rav was going to deem prohibited? But isn’t it taught in a baraita: If a halakhic authority deemed an item impure, another halakhic authority is not allowed to deem it pure; likewise, if he prohibited it, another authority is not allowed to permit it? The Gemara responds: It is different here, since Rav did not actually prohibit the animal. He merely considered doing so, but he sent it to Rabba bar bar Ḥana before issuing a formal ruling.

וממשיכים לשאול: ומשהורה בה חכם (אפילו להיתר), כיצד אכל רבה בר בר חנה מבשרה? והרי כתוב ביחזקאל: ״ואומַר אֲהָהּ ה׳ אלוהים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעוריי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פיגול״ — ויש בו רמז לפרישות יתרה.

The Gemara asks: And once a halakhic authority has ruled with regard to the animal, even to permit it, how could Rabba bar bar Ḥana eat from it? But isn’t it written: “Then I said: Alas, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa; and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).

דרשו חכמים את הפסוק: ״הנה נפשי לא מטומאה״ — שלא הרהרתי ביום כדי לבוא לידי טומאת קרי בלילה; ״ונבלה וטרפה לא אכלתי״ — שלא אכלתי מעולם בשר בהמה מסוכנת שממהרים לשוחטה (״כוס כוס״, מהר מהר) לפני שתמות; ״ולא בא בפי בשר פיגול״ — שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם להתיר מתוך ספק. ומשום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו ממנה מתנות כהונה.

The Sages interpreted the verse as follows: “My soul has not been become impure” means that I did not think of sexual thoughts during the day so as to come to the impurity of a seminal emission at night. “I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa” means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth,” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is prohibited and a Sage issued a ruling to permit it. The Sages said in the name of Rabbi Natan: The phrase means that I never ate from an animal from which the gifts of the priesthood, the foreleg, jaw, and abomasum, were not separated. The above acts are technically permitted but unseemly. How, then, could Rabba bar bar Ḥana consume the meat of this animal?

ומשיבים: דברים אלו (שאין ראוי לחכם לאכול ממה שהתיר בעצמו) אמורים רק בדבר התלוי בסברה ובשיקול דעת; אבל רבה בר בר חנה סמך כאן על גמרא — מסורת מפורשת שקיבל, ובזה אין כל פגם.

The Gemara responds: This statement, that it is unseemly for a halakhic authority to rely on his own ruling to permit the meat, applies only to a matter that depends on reasoning. Rabba bar bar Ḥana relied on his learning, i.e., a received tradition. There is nothing unseemly about relying upon a received tradition.

ומקשים: ותימצא לך עוד טעם שלא היה לו לקנות — משום חשד! שכן שנינו בברייתא: דיין שדן והכריע (זיכה או חייב, טימא או טיהר, אסר או התיר), וכן עדים שהעידו — כולם רשאים מן הדין לקנות את הדבר שהתירו; אבל אמרו חכמים: ״הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו״ — שלא ייראה כנהנה מדינו.

The Gemara objects: But let one derive that Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat due to suspicion, as it is taught in a baraita: If one issued a judgment, acquitted or convicted, deemed impure or pure, prohibited or permitted; or if witnesses testified with regard to a case, in all of these instances the judges or witnesses are allowed to purchase the item that they deemed permitted. But the Sages said: Distance yourself from unseemliness and from things similar to it. If so, Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat that he himself permitted.

ומשיבים: דברים אלו (החשש מן הכיעור) אמורים רק בדבר הנמכר לפי אומדן ערכו, ששם אפשר לחשוד שניתנה לדיין הנחה תמורת פסיקתו; אבל כאן ״מתקלא מוכח״ — המשקל מוכיח שהדיין שילם את המחיר הרגיל. כעין מעשה שהיה: רבה התיר ספק טרפה וקנה מבשרה; אמרה לו אשתו בת רב חסדא: אבא (רב חסדא) התיר בכור ולא קנה מבשרו — ומדוע אתה נוהג אחרת?

The Gemara responds: This statement applies only to an item that is sold based on an appraisal of its value and not by standard measure. In such cases onlookers might suspect that the judge is receiving a favorable price in return for his judgment. But here, the weight of the meat proves that the judge is not receiving a discount, but is paying the standard price. This is like that incident where Rabba permitted a possible tereifa for consumption and bought meat from it. His wife, the daughter of Rav Ḥisda, said to him: Father permitted a firstborn animal, declaring that it possessed a blemish that renders it permitted for consumption, but did not buy meat from it. Why are you acting differently?

אמר לה רבה: דברים אלו (שאין לקנות) אמורים בבכור, שנמכר לפי אומדן ערכו ויש מקום לחשד; אבל כאן המשקל מוכיח שאיני משלם פחות מן הראוי. ומה עוד יש לחשוד — שמא קיבלתי נתח בשר משובח? הרי בכל יום מוכרים לי נתח משובח, ואין בכך כל חידוש.

Rabba said to her: That matter applies to a firstborn, which is sold based on appraisal of its value. Here, the weight of the meat proves that I am paying the standard price and not unfairly deriving benefit from my judgment. What suspicion is there in this case? Will people suspect me because I received a superior piece of meat? Every day they sell me a superior piece of meat.

אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה ה״רואה טרפה לעצמו״ — שכאשר מתעורר ספק בבהמת עצמו, הוא מטריפהּ ואינו חס על ממונו. ועוד אמר רב חסדא: מיהו זה שעליו נאמר ״ושונא מתנות יחיה״? זה ה״רואה טרפה לעצמו״ — שנזהר שלא ליהנות מן הספק.

The Gemara cites an aphorism: Rav Ḥisda says: Who is a Torah scholar? This is one who sees his own tereifa. In other words, when the status of his own animal is uncertain, he deems it prohibited without concern for his own monetary loss. And Rav Ḥisda says: Who is referred to by the verse: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? This is one who sees his own tereifa. He is careful to avoid deriving benefit from that which is not his own, and even from items that are his concerning which it is questionable whether or not they are permitted.

דרש מר זוטרא בשם רב חסדא: כל מי שקורא מקרא ושונה משנה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים ללמוד הוראה — עליו אומר הכתוב: ״יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך״. רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות — העולם הזה והעולם הבא: ״אשריך״ בעולם הזה, ״וטוב לך״ לעולם הבא.

Mar Zutra taught in the name of Rav Ḥisda: Anyone who reads the Torah and studies the Mishna, and sees his own tereifa, and has served Torah scholars to learn the ways of halakhic judgment, about him the verse states: “When you eat the labor of your hands, happy shall you be, and it shall be well with you” (Psalms 128:2). Rav Zevid says: Such a person merits inheriting two worlds, this world and the World-to-Come. When the verse states: “Happy shall you be,” it means in this world, and when it states: “And it shall be well with you,” it is referring to the World-to-Come.

רבי אלעזר — כשהיו שולחים לו מתנה מבית הנשיא, לא היה נוטל; וכשהיו מזמינים אותו לסעודה, לא היה הולך. אמר: וכי אין אדוני (זה ששולח) רוצה שאחיה? והרי כתוב ״ושונא מתנות יחיה״. רבי זירא — כשהיו שולחים לו, לא היה נוטל; אך כשהיו מזמינים אותו, היה הולך. אמר:

With regard to the verse: “He that hates gifts shall live,” the Gemara relates that when they would send Rabbi Elazar some gift from the house of the Nasi, he would not take it. And when they would invite him, he would not go there. When declining these offers, he said to them: Does Master not desire that I live? As it is written: “He that hates gifts shall live.” By contrast, when they would send a gift to Rabbi Zeira, he would not take it, but when they would invite him he would go. He said in explanation:

״כבוד הוא להם שהם מתכבדים בי״ — בואי אינו לטובתי אלא לכבודם; ולכן הלך כשהזמינוהו, אף שלא נטל מתנות.

It is an honor for them to honor me. My attendance is not for my benefit but for theirs.