מפת הסוגיא — יומא פ״דSugya map — Yoma 84

המשנה אמרה: ״ועוד אמר ר׳ מתיא בן חרש: החושש בפיו מטילין לו סם בשבת״. אגב כך מספרת הגמרא: ר׳ יוחנן חלה בצפדינא (מחלת חניכיים מסוכנת). הלך אצל מטרוניתא רופאה, והכינה לו תרופה בחמישי וערב שבת. שאלה: ובשבת מה אעשה? אמרה: לא תצטרך. ואם אצטרך? אמרה: הישבע לי שלא תגלה את התרופה. נשבע: לאלהי ישראל לא אגלה. ואז יצא ולימד את התרופה ברבים.

§ The mishna said: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. The Gemara discusses a related incident: Rabbi Yoḥanan suffered from the illness tzefidna, which first affects the teeth and gums and then the intestines. He went to a certain gentile matron [matronita] who was a well-known healer. She prepared a medicine for him on Thursday and Friday. He said to her: What shall I do on Shabbat, when I cannot come to collect the medicine from you? She said to him: You will not need it. He asked her: If I do need it, what shall I do? She said to him: Swear to me that you will not reveal the remedy; then I will tell you, and you can prepare it yourself should you need it. He swore: To the God of the Jews, I will not reveal it. She told him the remedy. Rabbi Yoḥanan then went out and taught it publicly, revealing the secret of the remedy.

קושיא: והרי נשבע לה שלא יגלה! תירוץ: לשון שבועתו דייקא — ״לאלהי ישראל לא אגלה״, כלומר לא אגלה לאל; אבל לעמו ישראל — מגלה. קושיא: ועדיין יש חילול השם, שהמטרוניתא סבורה שאדם גדול עבר על שבועתו! תירוץ: שגילה לה את כוונתו מתחילה — מיד כשגילתה לו, אמר לה שיפרסם.

The Gemara is surprised at this: But he swore to her that he would not reveal it. The Gemara answers that in his vow he declared: I will not reveal it to the God of the Jews. However, his words imply: I will reveal it to His people, the Jews. The Gemara asks: Still, there is a desecration of God’s name, as the matron now thinks that a great man of Rabbi Yoḥanan’s stature broke his vow. The Gemara answers: He revealed it to her at the outset. As soon as she revealed the remedy to him, he told her that his vow would not prevent him from publicizing the remedy.

מה הייתה התרופה שהכינה לו? רב אחא בריה דרב אמי: מי שָׂאור (מים שהושרה בהם חמץ), שמן זית ומלח. רב יימר: שאור עצמו, שמן זית ומלח. רב אשי: שומן מעצם כנף האווז. אביי: עשיתי את כל אלה ולא נתרפאתי, עד שאמר לי ערבי אחד — הבא גרעיני זיתים שלא הבשילו שליש, שָׂרֵף אותם על מָרָא (מעדר) חדש, והַדבק על שורת החניכיים. עשיתי כן ונתרפאתי.

The Gemara asks: What was the medicine that she prepared for him? Rav Aḥa, son of Rav Ami, said: It was water in which leaven was steeped, olive oil, and salt. Rav Yeimar said: It was leaven itself, olive oil, and salt. Rav Ashi said: The remedy was fat from the bone marrow of a goose’s wing. Abaye said: I made all of these medicines and was not cured from this ailment, until a certain Arab told me the remedy for it: Take olive seeds that are less than one-third ripe, and burn them in a fire on top of a new hoe, and stick them along the row of gums. I did this and was cured.

ממה באה הצפדינא? מאכילת פת חיטים חמה מאוד ומשיירי דג מטוגן בשמן. ומה סימנה? כשנותן דבר בין שיניו ויוצא דם מן החניכיים. ר׳ יוחנן שחלה בצפדינא עשה את התרופה הזו בשבת ונתרפא. ושואלת הגמרא: כיצד עשה כן בשבת? אמר רב נחמן בר יצחק: צפדינא שונה — אף שמתחילה במחלת חניכיים, היא מסוכנת, שמתחילה בפה וגומרת בבני המעיים.

§ The Gemara asks: From where does this disease tzefidna come? It is from eating wheat bread that is too hot and fish remains fried in oil. What is the sign of this sickness? When one puts something between his teeth, blood comes out from his gums. When Rabbi Yoḥanan suffered from tzefidna, he prepared this medicine described above on Shabbat and was cured. The Gemara asks: And how did Rabbi Yoḥanan prepare this medicine on Shabbat for an ailment which affects only the gums but is not life-threatening? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Tzefidna is different, since it does indeed begin in the mouth and appears to be an illness of the teeth, but it ends up in the intestines and is dangerous.

אמר רב חייא בר אבא לר׳ יוחנן: כדעת מי עשית? כר׳ מתיא בן חרש שאמר ׳החושש בפיו מטילין לו סם בשבת׳ — דעת יחיד! השיב לו ר׳ יוחנן: לא כן; אני אומר שחכמים הסכימו עמו בזו (סם בפה) ולא באחרת — אם כן אין זו דעת יחיד.

Rav Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: In accordance with whose opinion did you do this? Was it not in accordance with the opinion of Rabbi Matya ben Ḥarash, who said: In the case of one who suffers pain in his mouth, one puts medicine in his mouth on Shabbat, which is a minority opinion? Rabbi Yoḥanan said to him: It is so, but I say the Sages agreed with him about taking medicine in this case alone, but no other. If so, with regard to medicine on Shabbat, the view of Rabbi Matya ben Ḥarash is not a minority opinion.

הגמרא מנסה לסייע לר׳ יוחנן מברייתא: מי שאחזו ירקון מאכילים אותו בשר חמור; מי שנשכו כלב שוטה מאכילים אותו מאונת כבדו; והחושש בפיו מטילים לו סם בשבת — דברי ר׳ מתיא. וחכמים אומרים: באלו אין משום רפואה. ׳באלו׳ — למעוטי מה? האם לא למעט את הסם, כלומר שבסם מודים חכמים?

Let us say that this baraita supports him: With regard to one who is seized with yerakon, one feeds him donkey meat as medicine; with regard to one whom a mad dog bit, one feeds him the lobe of its liver; in the case of one who has pain in his mouth, one puts medicine in his mouth on Shabbat; this is the statement of Rabbi Matya ben Ḥarash. And the Rabbis say: These have no value as a remedy. The Rabbis used the term these, to exclude what? What, is it not to exclude this medicine for tzefidna, which the Rabbis agree is permitted on Shabbat?

דחייה: לא, ׳באלו׳ ממעט דבר אחר — מקיזין דם לסרונכי (חולי גרון) בשבת. וכן מסתבר, שכן שנינו בברייתא: שלושה דברים אמר ר׳ ישמעאל ברבי יוסי בשם ר׳ מתיא בן חרש — מקיזין דם לסרונכי בשבת, מי שנשכו כלב שוטה מאכילים אותו מאונת כבדו, והחושש בפיו מטילים לו סם בשבת.

The Gemara rejects this: No, it excludes a different remedy, which Rabbi Matya suggests: Bloodletting to heal the ailment serunkhi is permitted on Shabbat. The Gemara comments: So too, this is reasonable to say, as it was taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said three things that he heard in the name of Rabbi Matya ben Ḥarash: One may let blood for serunkhi on Shabbat; and in the case of one whom a mad dog bit, one feeds him the lobe of its liver; and in the case of one who has pain in his mouth, one puts medicine in his mouth on Shabbat.

המשך הברייתא: וחכמים אומרים באלו אין משום רפואה. ׳באלו׳ למעוטי מה? האם לא בא להגביל את חכמים לשתי הדברים האחרונים (שאינם מועילים), ולמעט את הראשון (הקזה לסרונכי) שמודים בו? דחייה: לא, אפשר ש׳באלו׳ מוסב על שני הראשונים שבברייתא וממעט את האחרון — הסם — שמודים בו.

And the Rabbis say: These have no value as a remedy. The Rabbis used the term these to exclude what? What, is it not to limit their argument only to the latter two items, which do not cure anything, and to exclude the first item, bloodletting for serunkhi, which everyone agrees is an effective remedy? The Gemara rejects this: No, there is no proof from here, since it is possible to say that it is referring to the first two items of the first baraita and excludes the latter clause with regard to medicine on Shabbat, which they agree with.

תא שמע, ששנה רבה בר שמואל בברייתא: עוברה (מעוברת) שהריחה מאכל ונכספה לו — מאכילים אותה עד שתתיישב נפשה (אף ביום הכיפורים); מי שנשכו כלב שוטה מאכילים אותו מאונת כבדו; והחושש בפיו מטילים לו סם בשבת — דברי ר׳ אלעזר ברבי יוסי בשם ר׳ מתיא. וחכמים אומרים: בזו ולא באחרת. ׳בזו׳ על מה מוסב? אם על העוברה — פשיטא, וכי יש מי שאומר שאין מאכילים? אלא ודאי על הסם — שמע מינה שמודים בו.

Come and hear a proof for the matter, as Rabba bar Shmuel taught in the following baraita: With regard to a pregnant woman who smells and craves food, one feeds her until she is satisfied, even on Yom Kippur; and in the case of one whom a mad dog bit, one feeds him from the lobe of its liver; and in the case of one who has pain in his mouth, one places medicine in his mouth on Shabbat; this is the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, who said it in the name of Rabbi Matya ben Ḥarash. And the Rabbis say: In this case and no other. The Gemara clarifies: To which case is this one referring? If we say they said this about a pregnant woman, it is obvious; is there anyone who says one should not give a pregnant woman food? Rather, is it not referring to the halakha pertaining to medicine on Shabbat, which they agree is permitted? Learn from this that the Rabbis did not disagree about this.

רב אשי: אף לשון המשנה מדויקת כך — ׳ועוד אמר ר׳ מתיא בן חרש: החושש בפיו מטילין לו סם בשבת׳, ואין רבנן חולקים עליו. שאם היו חולקים, היה ראוי לשלב את שתי ההלכות יחד ולהחיל את מחלוקת רבנן גם על הסיפא. מאחר שלא נשנה כך — שמע מינה שלא נחלקו רבנן בדין הסם.

Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise in accordance with this approach, as it was taught in the mishna: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: In the case of one who suffers pain in his mouth, one places medicine in his mouth on Shabbat, and the Rabbis do not disagree with him and say otherwise. And if it is so that the Rabbis disagree with him, then let the mishna combine the two halakhot and teach them together, and let the Rabbis disagree with both points in the latter clause. Since the mishna was not written this way, but instead the dispute of the Rabbis appears after Rabbi Matya’s statement about the mad dog, learn from here that the Rabbis did not disagree with him about the halakha with regard to medicine.

המשנה נימקה שמטילים סם מפני שספק נפשות הוא. שואלת הגמרא: מדוע הוסיפה המשנה גם ׳וכל ספק נפשות דוחה את השבת׳? אמר רב יהודה אמר רב: לא ספק של שבת זו בלבד אמרו שדוחה, אלא אפילו ספק של שבת אחרת (עתידית) דוחה.

§ The mishna states that one with pain in his throat should be given medicine on Shabbat because it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. The Gemara asks: Why do I need to say furthermore: And any case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat? Rav Yehuda said that Rav said: They stated this not only in a case where there is uncertainty with regard to this Shabbat, but even if the uncertainty is with regard to a different future Shabbat.

היכי דמי — מה הציור של ספק שבת אחרת? כגון שאמדו הרופאים שהחולה צריך טיפול שמונה ימים, והיום הראשון של חוליו הוא שבת. מהו דתֵימא: ימתין עד מוצאי שבת כדי שלא יחללו עליו שתי שבתות — קא משמע לן שמחללין מיד, אף שעל ידי כך תתחלל שבת נוספת.

What are the circumstances in which uncertainty would arise as to whether or not his life will be in danger in the future? They are a case where doctors assess that an ill person needs a certain treatment for eight days, and the first day of his illness is Shabbat. Lest you say: He should wait until evening and begin his treatment after Shabbat so they will not need to desecrate two Shabbatot for his sake, therefore it teaches us that one must immediately desecrate Shabbat for his sake. This is the halakha, despite the fact that an additional Shabbat will be desecrated as a result, because there is uncertainty about whether his life is in danger.

תניא נמי הכי (ברייתא מסייעת): מחממין מים לחולה בשבת, בין להשקותו בין לרחצו. ולא שבת זו בלבד אמרו, אלא אף לשבת אחרת. ואין אומרים נמתין שמא יבריא, אלא מחממין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת — ולא ספק שבת זו בלבד, אלא אפילו ספק שבת אחרת.

That was also taught in a baraita: One heats water for an ill person on Shabbat, whether to give him to drink or to wash him, since it might help him recover. And they did not say it is permitted to desecrate only the current Shabbat for him, but even a different, future Shabbat. And one must not say: Let us wait and perform this labor for him after Shabbat, perhaps he will get well in the meantime. Rather, one heats it for him immediately because any case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat. And this is so not only with regard to uncertainty whether his life is in danger on the current Shabbat, but even in a case of uncertainty with regard to danger on a different Shabbat.

המשך הברייתא: ואין עושין מעשים אלו (חילול שבת לחולה) על ידי גוים ולא על ידי כותים, אלא על ידי גדולי ישראל — שיֵדעו לנהוג כראוי. ואין אומרים שייעשו על פי הוראת נשים או כותים, שאינם נאמנים לקבוע; אבל דעתם מצטרפת לדעת אחרת, שאם יש מחלוקת מביאים אותה בחשבון.

And these acts should not be performed by gentiles or Samaritans but should be done by the greatest of the Jewish people, i.e., their scholars, who know how to act properly. And one does not say: These actions may be performed based on the advice of women or Samaritans, since they are not considered experts able to declare a person ill enough to override Shabbat. However, the opinions of these people do combine with an additional opinion, meaning that if there is a dispute, their opinions may be considered when coming to a decision.

תנו רבנן: מפקחין (מצילים) פיקוח נפש בשבת, והזריז להציל הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד? ראה תינוק שנפל לים — פורש רשת ומעלהו, והזריז משובח ואין צריך רשות, אף על פי שתוך כדי כך הוא צד דגים ברשת. ראה תינוק שנפל לבור — עוקר חוּליה (אבן) ומעלהו, והזריז משובח, אף שתוך כדי כך הוא מתקן כעין מדרגה.

§ The Sages taught in a baraita: One engages in saving a life on Shabbat, and one who is vigilant to do so is praiseworthy. And one need not take permission from a court but hurries to act on his own. How so? If one sees a child who fell into the sea, he spreads a fisherman’s net and raises him from the water. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although in doing so he catches fish in the net as well. Similarly, if one sees a child fall into a pit and the child cannot get out, he digs part of the ground out around the edge of the pit to create a makeshift step and raises him out. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although in doing so he fashions a step.

ראה שננעלה דלת בפני תינוק (והוא מבוהל) — שובר את הדלת ומוציאו, והזריז משובח ואין צריך רשות, אף שמתכוון לשבור את העץ ללוחות שיהיו ראויים לשימוש. מכבין אש ועושים מחיצה (של כלים מלאים מים) מפני הדליקה בשבת כשיש סכנת נפשות, והזריז משובח ואין צריך רשות, אף שעל ידי כך נשארים גחלים הראויות לבישול.

Similarly, if one sees that a door is locked before a child and the child is scared and crying, he breaks the door and takes the child out. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although he intends to break it into boards to be used later. Similarly, one may extinguish a fire by placing a barrier of metal or clay vessels filled with water in front of it on Shabbat when life is endangered. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although he leaves the coals, which can be used for cooking after Shabbat.

וצריכא — כל מקרה נחוץ ללמדנו דבר. אילו לימדנו רק את הים, היינו אומרים שמזדרזים שם משום שבינתיים הילד נשטף וייעלם; אבל בור, שהילד יושב בו ואינו בסכנה מיידית, אימא שאין צורך להזדרז וצריך רשות — לכן צריכא ללמד אף את הבור.

The Gemara comments: And it is necessary to teach these examples, since each one suggests an original idea. As, had it taught us the halakha of the child who fell into the sea, we would have said: He must act quickly in that case because in the meantime, if he delays, the child will be swept away by the waves and disappear, and therefore the rescuer need not seek permission; but in the case of a child who fell into a pit, who remains there and is in no further danger, one might say the rescuer need not hurry but should request permission from the court first. Therefore, the baraita explains: No, it is necessary to tell us that case, too.

ואילו לימדנו רק את הבור, היינו אומרים שמזדרזים משום שהילד מבוהל; אבל דלת שננעלה, אפשר לשבת בצד השני ולהשעות את הילד באגוזים (כדי שלא יבעת) עד מוצאי שבת — אימא שאין מזדרזים. לכן צריכא ללמד אף בדלת.

And if it had taught us the case of the pit, one might have thought it is because the child is scared at being trapped; but when a door is locked before a child, it is possible to sit on the other side of the door and amuse him with the sound of nuts until Shabbat is over. Therefore, it is necessary to teach that in this case, too, one does not delay but acts immediately because a life is possibly in danger.

ולענין מכבין ומפסיקין מפני הדליקה — למה לי ללמדו, והרי כבר נשנה דין הצלת נפשות? לחדש שמכבין ועושין מחיצה אף כשהאש מתפשטת לעבר חצר אחרת, ולא רק להצלת מי שבחצר הבוערת.

It was taught in a baraita that one may extinguish a fire by placing a barrier in front of it on Shabbat. The Gemara asks: Why do I need this? What new point is taught by this additional case of a life-endangering situation? The Gemara answers: This halakha applies even if the fire is spreading toward another courtyard. Not only may this be done to save the lives of people in the courtyard on fire; it may also be done to prevent the fire from spreading to an adjacent courtyard.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: בפיקוח נפש לא הלכו אחר הרוב (כשאר תחומי הלכה). היכי דמי? אם נאמר שיש תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם ונפלה עליהם מפולת — הרי רוב ישראל הם, ומחללין על פי הרוב. ואם פלגא ופלגא (מחצה ומחצה) — ספק נפשות להקל, ואף זו אינה הליכה אחר המיעוט.

§ Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to saving a life, the Sages did not follow the majority as they do in other areas of halakha. The Gemara asks: What are the circumstances? When does one not follow the majority? If we say that one does not follow the majority in a case where there are nine Jews and one gentile among them and a building collapses on one of them, then in that case the majority of people are Jews and yet one desecrates Shabbat to save the trapped person. In such a case one is in fact following the majority. Alternatively, if the group is half Jews and half gentiles, the ruling is lenient with regard to a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. But this, too, is not a case where one follows the minority, as there is an even chance that the victim is a Jew.

אלא הציור הוא שיש תשעה גוים וישראל אחד, ונפלה מפולת על אחד מהם — שמחללין להצילו. אך גם זה פשיטא! שהרי הם ׳קבוע׳ (במקומם), וכל קבוע נחשב כמחצה על מחצה — ולא כרוב גוים; אם כן אין כאן חידוש.

Rather, it is referring to a case where there are nine gentiles and one Jew. However, this too is obvious. One saves the trapped individual because the group is in a fixed location, and there is a principle that whenever a group is in a fixed location it is considered as though it were evenly divided. In this case, despite the fact that the group’s majority is gentile, it is considered as though it were composed half of Jews and half of gentiles.

תירוץ: לא נצרכא אלא לציור שאחד מהם פירש לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת. מהו דתימא: נלך אחר הכלל ׳כל הפורש מן הקבוע — מן הרוב פירש׳, ומאחר שהרוב גוים נחשב הפורש כגוי ואין מפקחין; קא משמע לן שלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, ומפקחין מספק.

The Gemara answers: No, it is necessary to teach that one does not follow the majority in a case where one individual did not remain with the group in their courtyard but separated and went to another courtyard, and a building collapses on him. Lest you say: One should follow the principle that whatever is separated from a group is considered to have left from the majority, and since there was a majority of gentiles there the individual who left the group was probably a gentile, and it is not necessary to clear the debris for a gentile on Shabbat, therefore it teaches us that with regard to uncertainty in a situation of saving a life, one does not follow the majority.

קושיא: וכי כן? והרי אמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: תשעה גוים וישראל אחד — באותה חצר מפקחין, אבל בחצר אחרת אין מפקחין (משמע שכן הולכים אחר הרוב)! יישוב: לא קשיא — דברי ר׳ יוחנן (שמפקחין) בשפירשו כולם לחצר אחרת, ולכן הישראל ודאי ביניהם; ודברי שמואל (אף בחצר אחרת) בשפירשו מקצתם, ואין ידוע אם הישראל פירש.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Asi say that Rabbi Yoḥanan said: If there are nine gentiles and one Jew and a building collapses on one of them, if it is in that same courtyard one removes the debris, but in another courtyard one does not remove the debris? The Gemara answers: This is not difficult; there is no contradiction between the halakhot. This case, where one removes the debris, is when they all left for another courtyard and it is clear that the Jew was among them. Consequently, the principle of being in a fixed location still applies, and it is considered a case of uncertainty. That other situation is when only a minority of them left for the other courtyard, and it is unknown whether the Jew left with them.

קושיא נוספת: וכי שמואל אמר כן שאין הולכים אחר הרוב? והרי שנינו במשנה: מצא בעיר תינוק מושלך — אם רוב גוים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל. ואמר רב: לא שנו שהוא ישראל אלא להחיותו (לסעדו), אבל ליַחֲסוֹ לא — שספק לעניין יוחסין, וכאן הולכים אחר הרוב.

The Gemara asks: Did Shmuel actually say this, that one does not follow the majority with regard to saving a life? Didn’t we learn in a mishna: If one finds an abandoned child in a city and his parents are unknown, if the majority of the city are gentiles the child is considered a gentile; and if the majority of the city are Jews the child is considered a Jew; if the city is composed of half gentiles and half Jews, the child is considered a Jew? And Rav said: They taught this, that he is a Jew, only with respect to sustaining him but not with respect to attributing a lineage to him. One does not say that he is definitely Jewish based on the majority. Therefore, with regard to the halakhot of marriage, his status remains uncertain. If the abandoned child is a girl, she is not permitted to marry a priest, who may marry only a woman of certain lineage.

ושמואל אמר על אותה משנה: ׳לפקח עליו את הגל׳ — כלומר אף ברוב גוים מפקחין עליו את המפולת בשבת, ומשמע שכן הולכים אחר הרוב גם בפיקוח נפש (לסתור את שמואל הראשון). יישוב: כשנאמר דין שמואל — על הרישא נאמר: ׳אם רוב גוים גוי׳ — אמר שמואל, ולענין פיקוח נפש אינו כן, אלא מפקחין עליו מספק.

And Shmuel said: This halakha of the status of a found child is with regard to removing debris from on top of him, implying that if there is a majority of gentiles in the city where he is found, one does not violate Shabbat by removing the debris from the child to save his life. This implies that one does follow the majority in the case of saving a life. The Gemara answers: When this statement of Shmuel was stated, it was stated with regard to the first halakha. Shmuel’s intent was to be lenient, and his statement should be understood as follows: If the majority are gentiles, he is a gentile. Shmuel said: But with regard to the matter of saving a life it is not so. Rather, one saves him based on the uncertainty.