מפת הסוגיא — חולין ע״הSugya map — Chullin 75

חכמים אמרו במשנה שבן תשעה חודשים נחשב חלק מאמו, ולכן בשחיטת האם מותר כל הוולד וחלביו. שואלת הגמרא: הטילה הבהמה נֵפֶל (וולד שמת) — מה דין חלבו? ר׳ יוחנן: חלבו כחֵלב בהמה, וחייבים עליו כרת. ריש לקיש: חלבו כחֵלב חיה, שאינו אסור.

§ The Rabbis state in the mishna that a nine-month-old fetus is considered to be part of its mother. Therefore, when the mother is slaughtered, the entire fetus is permitted, including all its fats. The Gemara asks: If an animal expelled a non-viable newborn, what is the status of the fetus’s fat? Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, and one is liable to receive karet if he eats it. And Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, which is not prohibited.

ביאור טעמם: ר׳ יוחנן סובר שיציאת הוולד דרך אֲוֵיר פתח הרחם היא הגורמת לו להיחשב בהמה עצמאית — ולכן חלבו אסור. ריש לקיש סובר שהשלמת חודשי העיבור היא הגורמת — ונֵפֶל זה לא הגיע לכך, ולכן חלבו כחֵלב חיה ומותר.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as he maintains that the exit of a fetus through the airspace of the opening of the womb causes it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as he maintains that the completion of the months of gestation causes a fetus to be regarded as an independent animal, and this stillborn did not reach this stage.

יש המסבירים את המחלוקת אחרת: בכל מקום שלא כלו חודשיו של הוולד — הכל מודים שאינו כלום. ונחלקו דווקא במי שהושיט ידו למעי בהמה, תלש חלב של בן תשעה חי ואכל. ר׳ יוחנן: חלבו כחֵלב בהמה, שהחודשים לבדם גורמים. ריש לקיש: חלבו כחֵלב חיה, שצריך חודשים וגם יציאה לאֲוֵיר — ומאחר שלא יצא, אינו אסור.

Some say that there is another explanation of this dispute: In any case where its months of gestation were not completed, everyone agrees that it is nothing, i.e., it is not an independent animal and its fat is not included in the prohibition of forbidden fats. When they disagree it is with regard to a case where one inserted his hand into the womb of an animal and removed the fat of a live nine-month-old fetus and ate it. Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as the months of gestation alone cause it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as it is the months of gestation and its exit through the airspace of the opening of the womb that together cause it to be regarded as an independent animal. Since this fetus was not yet born, it is not subject to the prohibition of forbidden fats.

הקשה ר׳ יוחנן לריש לקיש מברייתא העוסקת בהקרבת חֵלב הוולד שבמעי בהמה מעוברת: כשם שחֵלב ושתי הכליות שנאמרו באשם (ויקרא ז) — חֵלב השליל יצא מכללם ואין מקריבים אותו, מפני שאשם תמיד זכר, כך בכל קרבן — אף נקבה — חֵלב השליל יצא מכלל החֲלָבים שמקריבים.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita that discusses the sacrifice of the fat surrounding a fetus inside a pregnant animal: Just as with regard to the requirement to sacrifice the fat and two kidneys (see Leviticus 7:3–4), which is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice because a guilt offering is always a male, so too, with regard to every offering, even in the case of a female offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.

ר׳ יוחנן מבאר את קושייתו: בשלמא לשיטתי שחֵלב השליל אסור באכילה — מובן מדוע הוצרך הכתוב למעטו מהקרבה. אלא לשיטתך שאינו אסור — למה הוצרך הכתוב למעטו? אמר לו ריש לקיש: גם טעם שיטתי נלמד מכאן — מכתוב זה עצמו שחֵלב השליל אינו אסור.

Rabbi Yoḥanan explains his objection: Granted, according to my opinion that the fat of a fetus is forbidden for consumption, this is why a verse was necessary to exclude it from being sacrificed on the altar. But according to your opinion that it is not forbidden, why is a verse necessary to exclude it? Rabbi Shimon ben Lakish said to him: My explanation is also derived from the verse here, which serves as the source for the fact that the fat of a fetus is not forbidden.

ויש הגורסים שהקושיא הפוכה: ריש לקיש הקשה לר׳ יוחנן מאותה ברייתא — כשם שחֵלב ושתי הכליות שנאמרו באשם, חֵלב השליל יצא מכללם, כך בכל קרבן יצא חֵלב השליל מכלל החֲלָבים שמקריבים.

And some say that there is another version of this objection in which Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from that baraita: Just as with regard to the requirement to sacrifice “the fat and two kidneys” that is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice, so too, with regard to every offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.

ריש לקיש מבאר את קושייתו: בשלמא לשיטתי שחֵלב השליל אינו אסור כשאר חֲלָבים — לכן מיעטו הכתוב מהקרבה. אלא לשיטתך שהוא בכלל החֲלָבים האסורים — יוקרב! אמר לו ר׳ יוחנן: אינו קרֵב כדרך מחוסר זמן — ולד שלא הגיע לשמיני (ויקרא כב) שאינו קרֵב אף שמינו ראוי; כך חֵלב השליל, אף שאסור, אינו קרֵב.

Rabbi Shimon ben Lakish explains the objection: Granted, according to my opinion that the fat of the fetus is not prohibited like the other fats, it is due to that reason that the Merciful One excludes it from the requirement of being sacrificed. But according to your opinion, that the fat of the fetus is considered one of the forbidden fats, let it also be sacrificed. Rabbi Yoḥanan said to him: The reason that this fat is not sacrificed is just as it is with regard to an offering whose time has not yet arrived, i.e., it is not yet seven days old, which may not be sacrificed (see Leviticus 22:27) despite being of a species of animal that may be sacrificed. Similarly, with regard to the fat of the fetus, despite being included among those fats that are prohibited, it may not be sacrificed.

חוזרים למחלוקת המשנה בבן תשעה חי שנמצא באמו השחוטה (ר׳ מאיר — טעון שחיטה; חכמים — מותר בשחיטת אמו). אמר ר׳ אמי: השוחט בהמה טריפה ומצא בה בן תשעה חי — לדברי האוסר (ר״מ, שמצריך שחיטה בבהמה כשרה) — בטריפה מתיר בשחיטת עצמו; ולדברי המתיר (ר׳ יהודה=חכמים) — בטריפה אוסֵר, אף בשחיטת עצמו.

§ The Gemara returns to the dispute in the mishna with regard to a nine-month-old fetus found alive inside its slaughtered mother. Rabbi Meir holds that the fetus itself must be slaughtered in order to permit it, whereas the Rabbis hold that it is permitted by virtue of the slaughter of its mother. Rabbi Ami said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus: According to the statement of Rabbi Meir, who prohibits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal until it is slaughtered itself, if it is found inside a tereifa he permits the fetus once it is slaughtered itself. But according to the statement of Rabbi Yehuda, referred to as the Rabbis in the mishna, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, if it is found inside a tereifa he prohibits it, even if it is slaughtered itself.

רבא חולק: אף לדברי המתיר (ר׳ יהודה, המתיר בן תשעה חי בכשרה בשחיטת אמו) — מותר הוולד שבטריפה בשחיטת עצמו, מפני שארבעה סימנים הכשיר בו הכתוב: שני סימני האם ושני סימני הוולד, והוולד ניתר בחיתוך אחד מן הזוגות.

Rava said: According to the statement of Rabbi Yehuda, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, he also permits it if it is found inside a tereifa, once the fetus itself is slaughtered. The reason is that the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter, i.e., the windpipe and gullet of the mother and those of the fetus, with the fetus being permitted by the cutting of either pair.

אמר רב חסדא: השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי — (וההמשך בקטע הבא).

Rav Ḥisda said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus,

המשך דברי רב חסדא: הוולד טעון שחיטה משלו כדי להתירו באכילה, וחייב לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה כבהמת חולין שנשחטה. ובכל זאת, אם מת — שחיטת אמו מטהרתו, ואינו מטמא במשא כנבילה.

the fetus requires its own slaughter to permit its consumption, and it is subject to the obligation to give the foreleg and the jaw and the maw to a priest, as is required for a non-sacred animal that is slaughtered. But nevertheless, if it dies, the fact that its mother was slaughtered serves to render it pure with regard to imparting impurity to people through their carrying of it, as it does not impart the impurity of a carcass.

הקשה רבא לרב חסדא: דבריך סותרים. ״טעון שחיטה״ — כשיטת מי? כר׳ מאיר, שבן תשעה חי אינו ניתר בשחיטת אמו. ו״אם מת טהור ממשא״ — כשיטת מי? כרבנן, שהוולד ניתר וניטהר בשחיטת אמו.

Rava said to Rav Ḥisda: Your ruling is inconsistent. When you say it requires slaughter, in accordance with whose opinion is that? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that a live nine-month-old fetus is not permitted by virtue of its mother’s slaughter. But when you say that if it dies, it is pure with regard to imparting impurity through carrying, in accordance with whose opinion is that? It is in accordance with the opinion of the Rabbis.

השיב רב חסדא: ולטעמך תיקשה אף הברייתא ששנה ר׳ חייא: השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה וחייב בזרוע לחיים וקיבה, ואם מת טהור ממשא. ״טעון שחיטה״ כמאן? כר׳ מאיר; ו״אם מת טהור ממשא״ — כרבנן. הרי גם ברייתא זו לכאורה סותרת.

Rav Ḥisda replied: And according to your reasoning, the same difficulty arises with that which Rabbi Ḥiyya teaches in a baraita: With regard to one who slaughtered an animal that is a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus, it requires its own slaughter, and it is subject to the obligation to give the foreleg and the jaw and the maw to a priest. But nevertheless, if it dies, it is pure with regard to imparting impurity through carrying. When he says that it requires slaughter, in accordance with whose opinion is that? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. But when he says that if it dies, it is pure with regard to imparting impurity through carrying, it is in accordance with the opinion of the Rabbis.

דחה רבא: ברייתת ר׳ חייא אינה קשה, שאפשר לפרשה במי שמצא את הוולד כבר מת בתוך אמו — שבזה אף ר׳ מאיר מודה שאמו מטהרתו, וכולה כר׳ מאיר. אבל לשיטתך, שאף נמצא חי ואחר כך מת טהור — קשה.

Rava responded: That is not difficult, as it is possible that Rabbi Ḥiyya was speaking about if one found that the fetus had already died inside the mother. In such a case, Rabbi Meir concedes that its mother’s slaughter renders it pure, as stated in the mishna. Accordingly, the baraita is entirely in accordance with the opinion of Rabbi Meir. But according to your opinion, that even if it was found alive and died later it is pure from the impurity of a carcass, it is difficult.

השיב רב חסדא: אף לשיטתי אין קושי, שכל הברייתא כרבנן: אף ששחיטת אמו מתירה את הוולד, אף שחיטת עצמו מתירתו, שכן ארבעה סימנים הכשיר בו הכתוב — שניים של האם ושניים של הוולד — והוולד ניתר בחיתוך אחד מן הזוגות.

Rav Ḥisda said to Rava: According to my opinion also it is not difficult, as I claim that the entire baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and although the slaughter of its mother permits the fetus, its own slaughter can also permit it, as the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter, two of the mother and two of the fetus, the fetus being permitted through the cutting of either pair.

כשעלה ר׳ זירא לארץ ישראל, מצא את רב אסי יושב ואומר שמועה זו של רב חסדא (שארבעה סימנים הכשיר בו הכתוב). אמר לו רב אסי: יישר כוחך, וכן אמר ר׳ יוחנן. שאל ר׳ זירא: מכלל דבריך עולה שריש לקיש, חברו של ר׳ יוחנן, חולק עליו?

The Gemara relates: When Rabbi Zeira ascended to Eretz Yisrael, Rav Asi found him sitting and saying this halakha of Rav Ḥisda, i.e., that the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter. Rav Asi said to him: That is correct, and so says Rabbi Yoḥanan. Rabbi Zeira asked him: Can I conclude by inference from your statement that Rabbi Shimon ben Lakish, Rabbi Yoḥanan’s colleague, disagrees with him?

השיב רב אסי: איני יודע. שכן לאחר שאמר ר׳ יוחנן את דבריו, ריש לקיש המתין לראות אם יחזור בו, ולכן שתק ולא גילה אם חולק. ויש אומרים: באותה שעה היה ריש לקיש שותה, ולכן שתק — ועל כן אין הכרעה אם חלק.

Rav Asi answered: I do not know, as after Rabbi Yoḥanan made his statement, Rabbi Shimon ben Lakish was waiting for him to see if he would retract, and he therefore remained silent about whether or not he disagreed. But it is possible that after I left, he disagreed. And some say that Rav Asi said: At that time, Rabbi Shimon ben Lakish was drinking, and that is why he remained silent. Therefore, I do not know whether or not he disagreed.

המשנה: ר׳ שמעון שזורי אומר — אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה אינו טעון שחיטה. שואלת הגמרא: הרי זו דעת ת״ק (חכמים)! מה ביניהם? אמר רב כהנא: ההבדל הוא בבן פקועה שהפריס (הלך) על גבי קרקע — לת״ק יש גזירה דרבנן שטעון שחיטה, ושזורי חולק ופוטרו.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon Shezuri says: Even if a nine-month-old fetus emerged alive and is now five years old and plowing in the field it does not require slaughter. The Gemara asks: This opinion of Rabbi Shimon Shezuri is identical to that of the first tanna, i.e., the Rabbis. What difference is there between them? Rav Kahana said: The difference between them is a case where the fetus stood upon the ground. According to the opinion of the first tanna, once the fetus walks on the ground there is a rabbinic decree requiring that it be slaughtered before it is consumed, lest people mistakenly permit other animals without slaughter. Rabbi Shimon Shezuri disagrees and holds that it does not require slaughter.

אמר רב משרשיא: לדעת הסובר שחוששים גם לזרע האב בקביעת מעמד הבהמה — בן פקועה (שאינו טעון שחיטה) שבא על בהמה גמורה (שטעונה שחיטה), הוולד אין לו תקנה. שמצד אמו טעון שחיטה ומצד אביו פטור משחיטה — ולכן שום שחיטה לא תתירנו.

Rav Mesharshiyya said: According to the statement of the one who says that when defining the status of an animal one needs to be concerned with its paternity, if a ben pekua copulated with a full-fledged animal, the offspring has no rectification. Although when the mother and father are each a ben pekua the offspring is permitted without ritual slaughter, if the father is a ben pekua but the mother is not, the offspring is simultaneously defined as requiring slaughter, based on the mother, and being excluded from the requirement for slaughter, based on the father. Therefore, no act of slaughter can permit it.

אמר אביי: הכל מודים — אף ת״ק המצריך שחיטה בבן פקועה שהפריס — בקלוט (בעל פרסות לא־סדוקות) בן פקועה שמותר בשחיטת אמו, מאי טעמא? כל דבר תמוה בני אדם זוכרים אותו, ואין חשש שיתירו בהמות רגילות בלא שחיטה. ויש אומרים: אביי אמר בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר אף שהפריס, מאי טעמא? שני דברים תמוהים בני אדם זוכרים.

Abaye says: Everyone, i.e., even the first tanna, who requires the slaughter of a ben pekua that stood upon the ground, agrees with regard to a ben pekua with non-cloven hooves that was found inside a kosher animal, that it is permitted by virtue of the slaughter of its mother. What is the reason for this? It is that people remember any bizarre matter, and there is no concern that if it is permitted without slaughter, people will mistakenly permit regular animals without slaughter. Some say that Abaye said: Everyone agrees with regard to a ben pekua with non-cloven hooves found inside an animal with non-cloven hooves that was itself born to a kosher animal, that the fetus is permitted without slaughter even if it stood on the ground. What is the reason? It is that people remember two bizarre matters.

אמר זעירי בשם ר׳ חנינא: הלכה כר׳ שמעון שזורי, שבן פקועה מותר בלא שחיטה אף שהפריס על הקרקע. וכן היה שזורי מתיר את בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. ר׳ יוחנן אמר: הוא (בן הפקועה עצמו) מותר, אך בנו אסור עד שיישחט.

Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Shezuri that a ben pekua is permitted without slaughter even if it stood upon the ground. And similarly, Rabbi Shimon Shezuri would permit without slaughter the offspring of a ben pekua and the offspring of its offspring, and so on to the end of all future generations. Rabbi Yoḥanan says: It, the ben pekua itself, is permitted, but its offspring is prohibited unless it is slaughtered.

מעשה: אדא בר חבו היה לו בן פקועה שנפל עליו דוב והיה עומד למות. בא לפני רב אשי לשאול מה לעשות. אמר לו רב אשי: לך שחֹט אותו קודם שימות, כת״ק שבן פקועה שהפריס טעון שחיטה. אמר לו אדא: והרי אמר זעירי בשם ר׳ חנינא שהלכה כשזורי, ושמתיר בנו ובן בנו עד סוף הדורות, ואף ר׳ יוחנן לא אסר אלא בנו — אבל אותו עצמו לא!

The Gemara relates: Adda bar Ḥavu had a ben pekua that was attacked by a bear and was about to die. He came before Rav Ashi to inquire what to do. Rav Ashi said to him: Go and slaughter it before it dies so that you can eat it, in accordance with the opinion of the first tanna that if a ben pekua stood upon the ground it requires slaughter. Adda bar Ḥavu said to Rav Ashi: But doesn’t Ze’eiri say that Rabbi Ḥanina says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri that a ben pekua is permitted without slaughter even if it stood upon the ground, and similarly, Rabbi Shimon Shezuri would permit without slaughter the offspring of a ben pekua and the offspring of its offspring, and so on to the end of all future generations? And even Rabbi Yoḥanan, who disagreed, said his dissenting opinion only with regard to its offspring, but with regard to a ben pekua itself, he did not disagree that it is permitted.

השיב רב אשי לאדא בר חבו: ר׳ יוחנן אמר את דבריו לפי שיטת ר׳ שמעון שזורי — כלומר, שאף שזורי מתיר רק את בן הפקועה עצמו אך לא את בנו; אבל ר׳ יוחנן עצמו סובר כת״ק, שבן פקועה שהפריס על הקרקע אסור בלא שחיטה.

Rav Ashi said to Adda bar Ḥavu: Rabbi Yoḥanan was speaking according to the statement of Rabbi Shimon Shezuri, i.e., he said that even Rabbi Shimon Shezuri permits only a ben pekua itself, but not its offspring. But Rabbi Yoḥanan himself agrees with the first tanna that a ben pekua that stood upon the ground is prohibited without slaughter.

המשיך אדא להקשות: והרי אמר רבין בר חנינא בשם עולא בשם ר׳ חנינא: הלכה כר׳ שמעון שזורי, ולא עוד אלא בכל מקום ששנה שזורי במשנתנו — הלכה כמותו! ואם כן, גם בבן פקועה הלכה כשזורי שאינו טעון שחיטה.

Adda bar Ḥavu persisted: But didn’t Ravin bar Ḥanina say that Ulla says that Rabbi Ḥanina says with regard to a different issue: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri; and moreover, not only is the halakha in accordance with his opinion with regard to this matter, but in any place where Rabbi Shimon Shezuri taught a halakha in our Mishna, the halakha is in accordance with his opinion?

השיב רב אשי: אני סובר כדברי ר׳ יונתן, שאמר: הלכה כר׳ שמעון שזורי רק בשני מקרים — במסוכן (גוסס שציווה לכתוב גט) ובתרומת מעשר של דמאי — אבל לא בשאר המקרים, כגון מחלוקתו עם ת״ק בבן פקועה.

Rav Ashi said to Adda bar Ḥavu: I hold in accordance with this statement of Rabbi Yonatan, as Rabbi Yonatan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri in the case of one who is dangerously ill, and in the case of teruma of the tithe of doubtfully tithed produce [demai], but not in other cases, e.g., in the case of his disagreement with the first tanna concerning a ben pekua.

הגמרא מבארת את שני המקרים. מסוכן — כמו ששנינו (גיטין): בראשונה אמרו, היוצא בקולר (להריגה) ואמר ״כתבו גט לאשתי״ — הרי אלו יכתבו ויתנו, אף שלא ציווה במפורש לתת, כדי לפוטרה מייבום וחליצה. חזרו לומר: אף המפרש בים והיוצא בשיירה. ר׳ שמעון בן שזורי אומר: אף המסוכן (חולה הנוטה למות) — כותבים ונותנים.

The Gemara now elaborates on these two cases. The case of one who is dangerously ill is as we learned in a mishna (Gittin 65b): Initially, the Sages would say that in the case of one who is taken out in a neck chain [bekolar] to be executed and who said: Write a bill of divorce for my wife, these people who hear should write the document and give it to her. Although there was no explicit instruction to give it to her, this is understood to have been his intention, in order to release her from the obligation to perform levirate marriage or the ritual through which she becomes free of her levirate bonds [ḥalitza]. They then said that this halakha applies even to one who sets sail and one who departs in a caravan to a distant place. A bill of divorce is given to his wife under these circumstances even if her husband said only: Write a bill of divorce for my wife. Rabbi Shimon ben Shezuri says: Even in the case of one who is dangerously ill who gives that instruction, they write the bill of divorce and give it to his wife.

המקרה השני — תרומת מעשר של דמאי, כמו ששנינו (דמאי): תרומת מעשר של דמאי (תרומת מעשר שהופרשה מפירות עם הארץ החשוד) שנפלה וחזרה ונתערבה במקומה. ר׳ שמעון בן שזורי אומר: אף בחול שואל את עם הארץ אם עישר, ואוכל על פיו.

The case of teruma of the tithe of demai is as we learned in a mishna (Demai 4:1): With regard to teruma of the tithe of demai, i.e., teruma of the tithe that was separated from the produce of an am ha’aretz, who is suspected of not separating tithes properly, that fell and returned to its original place, becoming mingled with the rest of produce from which it had been separated, Rabbi Shimon ben Shezuri says: Even on a weekday one may ask the am ha’aretz whether or not he separated the necessary tithes and then eat based on his statement.