מפת הסוגיא — חולין ס׳Sugya map — Chullin 60

הקיסר אמר לרבי יהושע בן חנניה: רצוני לערוך סעודה לאלוהיכם. אמר לו: לא תוכל. מדוע? חיילותיו מרובים. אמר: אף על פי כן רצוני. אמר לו: צא וערוך את הסעודה על שפת הים הגדול, ששם יש מקום רחב. טרח כל ששת חודשי הקיץ — באה רוח וסחפה את הכל לים.

§ The Gemara recounts: The Roman emperor said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: I desire to arrange bread, i.e., a meal, for your God. Rabbi Yehoshua said to him: You cannot. The emperor asked him: Why? Rabbi Yehoshua said to him: His hosts are too great. The emperor said to him: Truly, I wish to do it. Rabbi Yehoshua said to him: Go out and arrange a meal on the shore of the great sea [dirvita], where there is a wide open space. The emperor worked all the six months of summer to accomplish this. A wind came and swept it all into the sea.

טרח כל ששת חודשי החורף — בא גשם וטיבע את הכל בים. אמר הקיסר: מה זה? אמר לו: אלו רק המכבדים והשוטפים המשרתים לפניו, והם לבדם אכלו את הכל. אמר: אם כן, איני יכול.

The emperor worked to arrange another meal all the six months of winter. Rain came and sank it all in the sea. The emperor said to Rabbi Yehoshua: What is this? Rabbi Yehoshua said to him: These are only the sweepers and floor washers that wait on Him, and they alone have eaten everything. The emperor said to him: If so, I cannot arrange a meal before Him.

בת הקיסר אמרה לרבי יהושע בן חנניה: אלוהיכם נגר הוא, שכתוב ״המקרה במים עליותיו״; אמור לו שיעשה לי פלך (כלי טווייה). אמר: בסדר; ביקש עליה רחמים ולקתה בצרעת. הושיבוה בשוק רומי ונתנו לה פלך, שכן נהגו לתת פלך לכל מצורע ברומי, והוא יושב בשוק ומפרק גרגרי צמר, כדי שיראו אנשים ויבקשו עליו רחמים.

§ The Gemara recounts: The daughter of the Roman emperor said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: Your God is a carpenter, as it is written: “Who lays the beams of His upper chambers in the waters” (Psalms 104:3). Tell Him to make for me a distaff, a simple tool used in spinning. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: Very well. He prayed for mercy for her and she was stricken with leprosy. She sat in the Roman market, and they gave her a distaff, since it was their custom to give a distaff to anyone stricken with leprosy in Rome, and the leper would sit in the market and untangle bunches of wool, so that people would see and pray for mercy on him.

יום אחד עבר שם רבי יהושע וראה אותה יושבת ומפרקת צמר בשוק. אמר לה: יפה הפלך שנתן לך אלוהי. אמרה לו: אמור לאלוהיך שייטול בחזרה מה שנתן לי. אמר לה: אלוהינו נותן הוא נותן, אך אינו נוטל בחזרה.

One day Rabbi Yehoshua ben Ḥananya was passing there, and he saw that she was sitting and untangling bunches of wool in the Roman market. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said to her: Is the distaff my God gave you pleasing? She said to him: Tell your God to take back what He has given me. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said to her: Our God gives, but does not take.

רב יהודה: שור — כרסו ופרסותיו גדולות, וראשו וזנבו גדולים; ובחמור להפך (הראש והזנב קטנים). ומה הנפקא מינה? למקח וממכר: המוכר שור חייב לספק כזה, ובחמור להפך.

§ Rav Yehuda says: A bull has a large paunch and large hooves. Its head is large, and its tail is large. And the opposite is true for a donkey. The Gemara explains: What is the practical difference that results from such a statement? It is relevant for purposes of buying and selling. One who agrees to sell a bull must provide the buyer with one that fits this description, and the opposite for a donkey.

רב יהודה: השור שהקריב אדם הראשון (כקרבן תודה על שניצל) — קרן אחת הייתה לו במצחו, שנאמר ״ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס״. הקשו: ״מקרין״ משמעו שתי קרניים! ענה רב נחמן: אף שנקרא בלשון רבים, ״מקרן״ כתוב חסר יו״ד — קרן אחת.

And Rav Yehuda says: The bull that Adam, the first man, sacrificed as a thanks offering for his life being spared had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns [makrin] and hoofs” (Psalms 69:32). The Gemara comments: On the contrary, the word makrin indicates two horns. Rav Naḥman said: Although it is vocalized in the plural, makran is written in the verse, without the letter yod, to indicate that it had only a single horn.

רב יהודה: שורו של אדם הראשון — קרניו קדמו לפרסותיו, שלא נולד מפרה אלא עלה מן הארץ בשלמותו וראשו יצא תחילה, שנאמר ״משור פר מקרין מפריס״ — ״מקרין״ (קרניים) בראש, ואחר כך ״מפריס״ (פרסות).

And Rav Yehuda says: With regard to the bull that Adam, the first man, sacrificed, its horns preceded its hooves. It was not born of a cow, but rose fully formed out of the earth such that its head emerged first, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns and hoofs.” The phrase “has horns” comes first, and only afterward the word “hoofs.”

דבר זה מסייע לרבי יהושע בן לוי, שאמר: כל מעשה בראשית נבראו בקומתם המלאה, מוכנים מיד לפרי, נבראו בדעתם השלמה ובצביונם (צורתם המושלמת), שנאמר ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם״ — אל תקרא ״צבאם״ אלא ״צביונם״.

And this supports the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: All items created during the acts of Creation were created with their full stature, immediately fit to bear fruit; they were created with their full mental capacities; they were created with their full form. As it is stated: “And the heaven and the earth were finished, and all the host of them” (Genesis 2:1). Do not read it as: “The host of them [tzeva’am]”; rather, read it as: Their form [tzivyonam].

דרש ר׳ חנינא בר פפא: הפסוק ״יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו״ — שר העולם (המלאך הממונה על העולם) אמרו. כשציווה הקב״ה ״למינהו״ באילנות, נשאו הדשאים קל וחומר על עצמם:

§ Rabbi Ḥanina bar Pappa taught: “May the glory of the Lord endure forever; let the Lord rejoice in His works” (Psalms 104:31). This verse was stated by the minister of the world, i.e., the angel charged with overseeing the world. When the Holy One, Blessed be He, said: “Let the earth put forth grass, herb yielding seed, and fruit tree bearing fruit after its kind” (Genesis 1:11), the grasses drew an a fortiori inference with regard to themselves.

הדשאים אמרו: אם רצונו של הקב״ה בעירבוביה, למה אמר ״למינהו״ באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות, שאין דרכם לצאת מעורבבים, נצטוו ״למינהו״ — אנו, שדרכנו לצמוח מעורבבים, על אחת כמה וכמה!

They reasoned: If the Holy One, Blessed be He, wishes the mixing of species, why did he say: After its kind, with regard to the trees? And furthermore, let us draw an a fortiori inference: If with regard to trees, which do not naturally grow mixed, as they are large and distinct from one another, the Holy One, Blessed be He, said: “After its kind,” all the more so with regard to us, since grass naturally grows mixed.

מיד יצא כל מין דשא למינו, שנאמר ״ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו״. פתח שר העולם ואמר: ״יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו״ — העושים רצונו אף כשלא נצטוו במפורש.

Immediately, every kind of grass emerged after its kind, as it is stated: “And the earth brought forth grass, herb yielding seed after its kind” (Genesis 1:12). The minister of the world began to speak and said: “May the glory of the Lord endure forever; let the Lord rejoice in His works,” who do His will even when not explicitly instructed.

בעי רבינא: אם הרכיב אדם שני מיני דשא זה על זה (כדרך שמרכיבים אילנות) —

With regard to the above description, Ravina raises a dilemma: If one grafted two species of grass onto one another, as is done with trees,

— מהו לדעת ר׳ חנינא בר פפא? האם כיוון שלא נכתב בדשאים ״למינהו״ אין מתחייב על הרכבתם, או שמא כיוון שהקב״ה הסכים אחר כך לדבריהם — הרי זה כאילו נכתב בהם ״למינהו״ ומתחייב? תיקו.

what is the halakha according to Rabbi Ḥanina bar Pappa? Shall one say that since the phrase “after its kind” is not written as a mitzva with regard to them, one is not liable for transgressing the prohibition against mixing diverse kinds? Or perhaps, since God agreed with them after the fact, as the verse states: “Let the Lord rejoice in His works,” it is as if the mitzva “after its kind” is written with regard to them. The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

ר׳ שמעון בן פזי מקשה סתירה: כתוב ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים״ — שניהם גדולים; וכתוב באותו פסוק ״את המאור הגדול ואת המאור הקטן״ — שאחד קטן. נבראו שווים, ואז אמרה הירח לפני הקב״ה: אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.

§ Rabbi Shimon ben Pazi raises a contradiction between two verses. It is written: “And God made the two great lights” (Genesis 1:16), and it is also written in the same verse: “The greater light to rule the day, and the lesser light to rule the night,” indicating that only one was great. Rabbi Shimon ben Pazi explains: When God first created the sun and the moon, they were equally bright. Then, the moon said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, is it possible for two kings to serve with one crown? One of us must be subservient to the other. God therefore said to her, i.e., the moon: If so, go and diminish yourself.

אמרה לפניו: ריבונו של עולם, מפני שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי?! ניחמהּ: לכי ומשלי ביום ובלילה. אמרה: מה התועלת? נר בצהריים מה מועיל? אמר: יספרו בך ישראל ימים ושנים. אמרה: אף ביום ייאלצו למנות תקופות, שנאמר ״והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים״. אמר: ייקראו צדיקים על שמך — ״יעקב הקטן״, ״שמואל הקטן״, ״דוד הקטן״.

She said before Him: Master of the Universe, since I said a correct observation before You, must I diminish myself? God said to her: As compensation, go and rule both during the day along with the sun and during the night. She said to Him: What is the greatness of shining alongside the sun? What use is a candle in the middle of the day? God said to her: Go; let the Jewish people count the days and years with you, and this will be your greatness. She said to Him: But the Jewish people will count with the sun as well, as it is impossible that they will not count seasons with it, as it is written: “And let them be for signs, and for seasons, and for days and years” (Genesis 1:14). God said to her: Go; let righteous men be named after you. Just as you are called the lesser [hakatan] light, there will be Ya’akov HaKatan, i.e., Jacob our forefather (see Amos 7:2), Shmuel HaKatan the tanna, and David HaKatan, i.e., King David (see I Samuel 17:14).

ראה הקב״ה שלא נתיישבה דעתה, אמר: הביאו כפרה עליי על שמיעטתי את הירח! וזהו שאמר ר׳ שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש, שנאמר בו ״לה׳״ (חטאת לה׳)? אמר הקב״ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

God saw that the moon was not comforted. The Holy One, Blessed be He, said: Bring atonement for me, since I diminished the moon. The Gemara notes: And this is what Rabbi Shimon ben Lakish says: What is different about the goat offering of the New Moon, that it is stated with regard to it: “For the Lord” (Numbers 28:15)? The Holy One, Blessed be He, said: This goat shall be an atonement for Me for having diminished the size of the moon.

רב אסי מקשה סתירה: כתוב ״ותוצא הארץ דשא״ ביום שלישי לבריאה, וכתוב ״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ״ בערב שבת (יום שישי). מלמד שהדשאים יצאו ביום שלישי ועמדו על פתח הקרקע, ולא צמחו עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו — ללמדך שהקב״ה מתאווה לתפילתם של צדיקים.

§ Rav Asi raises a contradiction between two verses. It is written: “And the earth brought forth grass” (Genesis 1:12), on the third day of the week of Creation. And it is also written: “No shrub of the field was yet in the earth” (Genesis 2:5), on Shabbat eve, the sixth day of Creation, immediately before Adam was created. Rav Asi explains: This teaches that the grasses emerged on the third day and stood at the opening of the ground, but they did not grow until Adam, the first man, came and prayed for mercy upon them, and rain came, and they sprouted. And this is meant to teach you that the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous.

לרב נחמן בר פפא הייתה גינה; זרע בה זרעים ולא צמחו. ביקש רחמים, בא גשם וצמחו. אמר: זהו ממש מה שלימד רב אסי, שהקב״ה מתאווה לתפילת צדיקים.

The Gemara recounts: Rav Naḥman bar Pappa had a certain garden. He planted seeds but they did not sprout. He prayed for mercy, and rain came, and they sprouted. He said: This is what is meant by the statement of Rav Asi, that the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous.

רב חנן בר רבא: ״השסועה״ שבתורה אינה תיאור כפול של הפרסה הסדוקה, אלא בריה בפני עצמה, שיש לה שני גבין ושתי שדראות ונראית כשסועה לגמרי. וכי משה רבנו צייד או קשת היה, שיכיר בריות נדירות כאלה? אלא מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, שלא ידעהּ אלא מפי הגבורה.

§ In one of the passages discussing kosher and non-kosher animals, the Torah states: “Nevertheless, these you shall not eat of them that only chew the cud, or of them that have split hooves that are cloven [hashesua]: The camel, and the hare, and the hyrax” (Deuteronomy 14:7). Rav Ḥanan bar Rava said: “Hashesua” is not a redundant description of the split hooves but a distinct creature, which has two backs and two spines and therefore looks like an entirely cloven animal. One might ask: But was Moses our teacher a hunter, or was he an archer, who was familiar with the most exotic animals? Rather, from here there is a refutation to those who say that the Torah is not from Heaven, since Moses could not have known of the existence of such an animal save by divine revelation.

רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: לך כתוב את המילים ״קניגי (צייד) ובליסטרי (קשת/יורה)״ בספר האגדה שלך ופרש אותן, שכן יש שאינם מכירים מילים אלו.

Rav Ḥisda said to Rav Taḥlifa bar Avina: Go write this statement about the hunter [kinnigi] and the archer [ballisteri] in your book of aggada, and explain those two words, since some are unfamiliar with them.

הפסוק קשה: ״חמשת סרני פלשתים״ — ומונה שישה! ר׳ יונתן: היו שישה, אבל הגדולים שבהם (״ארונקי״) חמישה. רב חסדא לרב תחליפא: כתוב ״ארונקי״ באגדתך ופרשהּ. וזה חולק על רב, שאמר: העוים לא היו פלשתים אלא באו מתימן.

The Gemara relates another statement. The verse states: “The five lords of the Philistines: The Gazite, and the Ashdodite, the Ashkelonite, the Gittite, and the Ekronite; also the Avvim” (Joshua 13:3). The verse is difficult, since it first said there are five lords of the Philistines, but it then lists six. Rabbi Yonatan said: There were in fact six lords, but the greatest of them were only five. Rav Ḥisda said to Rav Taḥlifa bar Avina: Write this statement about the greatest [arunekei] in your book of aggada, and explain that word. The Gemara notes: And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav says: The Avvim were not Philistines; rather, they came from Teiman.

ברייתא מסייעת: עוים מתימן באו. ולמה נקראו ״עוים״? שעיוותו והשחיתו את מקומם בצאתם. דבר אחר: שאיוו (חמדו) אלוהות רבות. דבר אחר: שכל הרואה אותם אוחזתו עווית מאימתם. רב יוסף: ולכל אחד מהם שש־עשרה שורות שיניים.

This is also taught in a baraita: The Avvim came from Teiman. And why were they called Avvim and not Teimanim? Because they corrupted [ivvetu] and destroyed their place of origin when they left. Alternatively, they were called Avvim since they desired [ivvu] many deities. Alternatively, they were called Avvim since they were so fearsome that all who saw them were seized by convulsions [avit]. Rav Yosef said: And each one of them has sixteen rows of teeth.

ריש לקיש: הרבה מקראות שלכאורה ראויים להישרף כספרי מינים, מפני שנראים מיותרים — והם עצמם גופי תורה. למשל ״והעוים היושבים בחצרים עד עזה״ — מה תועלת יש לנו בידיעה זו?

The Gemara cites another statement related to the Avvim: Rabbi Shimon ben Lakish says: There are many verses that are seemingly fit to be burned as books of the heretics, since they appear redundant or frivolous, and yet they are themselves the essence of Torah. For example, the verse states: “And the Avvim, that dwelt in villages as far as Gaza, the Caphtorim, that came forth out of Caphtor, destroyed them, and dwelt in their stead” (Deuteronomy 2:23). What practical difference does this make for us?

הפסוק מלמד: מאחר שאבימלך השביע את אברהם ״אם תשקר לי ולניני ולנכדי״, נאסר על ישראל לכבוש את ארץ פלשתים עד שיעברו ארבעה דורות. לכן אמר הקב״ה: יבואו כפתורים ויטלו את הארץ מן העוים — שהם פלשתים — ויבואו ישראל ויטלו מן הכפתורים, ובכך נעקף השבועה.

The verse teaches the following: Since Abimelech, king of the Philistines, administered an oath to Abraham: “That you will not deal falsely with me, nor with my son, nor with my grandson” (Genesis 21:23), the Jewish people were prohibited from conquering the land of the Philistines until four generations had passed. Therefore, the Holy One, Blessed be He, said: Let the Caphtorim come and remove the land from the Avvim, who are the same as the Philistines, and let Israel come and remove it from the Caphtorim, circumventing the prohibition.

כיוצא בו: ״כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון״. מה התועלת? שאמר הקב״ה לישראל ״אל תצר את מואב״, ונאסרה כיבוש ארץ מואב; לכן אמר: יבוא סיחון וייטול ממואב, ויבואו ישראל וייטלו מסיחון. וזהו שאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו (הותרו לכיבוש) בסיחון.

Similarly, you say with regard to another apparently unnecessary verse, describing a city that the Israelites conquered: “For Heshbon was the city of Sihon, the king of the Amorites, who had fought against the former king of Moab, and taken all his land out of his hand” (Numbers 21:26). What is the practical difference in knowing this information? It teaches that since the Holy One, Blessed be He, said to Israel: “Be not at enmity with Moab” (Deuteronomy 2:9), the Jewish people were prohibited from conquering the land of Moab. Therefore, the Holy One, Blessed be He, said: Let Sihon come and remove the land from Moab, and let Israel come and remove it from Sihon. The Gemara notes: And this is what Rav Pappa says: The lands of Ammon and Moab were purified by Sihon, i.e., rendered permitted for conquest.

״צידנים יקראו לחרמון שרין״ — תנא: שניר ושריון הם מהרי ארץ ישראל. מלמד שכל אומה מאומות העולם הלכה ובנתה לעצמה כרך גדול, וקראתהּ על שם אחד מהרי ארץ ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבים על אומות העולם.

The Gemara cites another seemingly superfluous verse, describing Mount Hermon: “Which Hermon the Sidonians call Sirion, and the Amorites call it Senir” (Deuteronomy 3:9). A Sage taught: Senir and Sirion are mountains of Eretz Yisrael. The verse teaches that every one of the nations of the world went and built itself a great city on Mount Hermon, and named it after one of the mountains of Eretz Yisrael, teaching you that even the mountains of Eretz Yisrael are beloved by the nations of the world.

כיוצא בו: ״ואת העם העביר אתו לערים״ (יוסף העביר את מצרים מעיר לעיר). מה התועלת? מלמד אהבת יוסף לאחיו — שעשה כן כדי שלא יקראו לאחיו ״גולים״, שאף המצרים יהיו עקורים ממקומם.

Similarly, a difficult verse describes Joseph’s treatment of the Egyptians: “And as for the people, he removed them city by city” (Genesis 47:21). What is the practical difference of this information? It teaches Joseph’s love for his brothers, as he transferred the entire Egyptian population so that they would not call his brothers exiles.